אז אולי אני לא אוהב אותה.
אבל לעזאזאל, אני רוצה לאהוב אותה.
את ניצן.
רוצה לשקוע שוב אל תוך עיניה הכחולות. להרגיש את ליבה.
אני רוצה לזכור את הרגעים היפים של הזריחה על נמל תל אביב,
את נשימותיה המהירות אל תוך אוזניי, ואת ידה המלטפת את ראשי.
רוצה לזכור את המשפט "אף פעם לא היה לי כזה לילה מאושר".
רוצה להירדם לכמה שנים, רק בשביל להגיע לרגע שבו היא תתחרט,
שבו היא תיזכר בסלעים ליד הנמל, בעבמי"ם שעברו בסך על החוף.
אילו הייתי רופא הייתי מאבחן אצלה בעיית זיכרון,
או/ו סדיזם,
או/ו זנות,
או סתם חוסר יציבות.
אני לא רופא.
לכן אני מעדיף לא להחליט,
לקחת את המצב כמו שהוא נראה,
כשהיא זימזמה איזה שיר לקצב ליבי הבוכה בדרך לתחנת רכבת ארלוזורוב,
לקחת אותו ולהקפיא אותו.
לקחת את הספסל בפינת וויצמן ארלוזורוב ולהקפיא אותו,
עם גופי השרוע עליו,
עם מוחי הקודח,
עם היאוש מהחיים,
עם שלושת פנסי הניאון מעל,
ועם רעש הרכבים המחריד.
לקחת את חצי הדמעה שסירבה לגלוש,
את הכסף שזרקתי מתחת הספסל,
את הסיגריה שלפני,
את האלו שאחרי,
את הרחובות הארוכים של ת"א בארבע לפנות בוקר,
פשוט לקחת את כולם ולהקפיא.
"אתה בסדר?" היא שלחה לי.
זו היתה התנשאות,
או דאגה אמיתית,
או רצון להחזיר אחורה,
או, שלעזאזאל, סתם שיעמם לה.
לא ידעתי את התשובה.
לכן שתקתי.
אז אולי לא היה לה כזה לילה, אולי.
אולי גם לי לא היה כזה לילה. אולי.
אולי היא מטורפת.
אולי גם אני.
אולי היא פחדה ממחויבות.
אולי אני פחדתי מקלילות.
מה שבטוח, וכנראה שישאר בטוח,
שאני חף מכל חרמנות. באלוהים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
