שנתיים? כן, שנתיים. הרבה זמן... הרבה אנרגיה... הרבה מפח נפש... הרבה כסף...
שום שינוי. כלום.
אותו מעגל מסחרר.
אז מה יהיה? למה אנחנו כל כך מסובכים? למה אני מרגיש פתאום כל כך בודד? כל כך פגיע? כל כך דומה לילד שאהב את הילד הג'ינג'י שאהב את השונאים של הילד עם העינים מלאות הכאב? כל כך לא בטוח בעצמו? למה אני מזדהה איתה ולא איתו? הלנצח אהיה נקבה?
למה זה לא משתנה? מעיק בגרון, פוצע באוזנים ומכביד על הלב... השקט הזה? ואיפה הנשמה? איפה?
גם עוד 20 שנה אני יזדהה עם ההרגשה הזו? ו-30 שנה? גם אז אני יכתוב משהו בשביל שיזכרו אותי? בשביל שתעבור להם סכין בלב כשהם יראו את זה? בשביל שיכו על חטא?
למה רק אני מרגיש כמוני?
זה שובר אותך. קורע אותך מבפנים.
זה חותך אותך קצוץ קצוץ.
הבדידות המעיקה הזו. האפור שצובע את העולם. הצחוק של הילדות בחוץ. זה קורע אותך. מה הטעם? איך כל העולם מצטמק לכפית שמסתובבת ונעלמת בתוך הכוס קפה?
והאמת, למה אלוהים לא התערב?
ואם אני יעלם? ימוג? אתנדף כעשן?
אני יהיה חסר למישהו? מישהו יצטער על החוסר?
למה כל דבר שמתנדנד נראה פתאום חבל תליה?
אתה חושב שאתה מכיר את עצמך?
הצביעות הזאת עוזרת. אבל עד רגע מסוים.
ולמה השורה התחתונה היא סקס?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
