ג'ימי לנצח

החורף הזה שהתחיל הצליח ממש לשטוף מתוכי את המעט שמחה שעוד היתה.. אני מוצאת את עצמי נפגעת ממש בקלות מהשטויות הכי קטנות...בוכה בלי סוף ובלי סיבה, נאחזת בתירוצים עלובים שנשענים על העבר הכואב שלי כדי להסביר את הדמעות...

אין בי כבר שום רצון לחייך, שום רצון לצחוק, שום רצון לחיות...

ויתרתי על הסיכוי להיות מאושרת על גבם של אחרים...

אני כלכך צריכה להתחזק וכלכך אין לי ממה...

וכלכך נמאס לי להתלונן...

אבל קשה לי נורא.. רע לי... והחורף הזה גורם לי להרגיש כלכך כלכך לבד...

אני רוצה לישון את כל החורף הזה, לישון כמה חודשים טובים וארוכים, לכסות את עצמי בהרבה שכבות של הגנות, להכחיש, אפילו בפני עצמי את התחושות הכי כואבות שהיו בי, שיש בי...

ללכת לישון את שנת החורף הזאת...לישון שינה עמוקה, בלי חלומות, בלי דאגות, בלי פחד..

לחסום את עצמי כלפי העולם כדי שחס וחלילה לא אפגע שוב..לתת לעצמי להתחזק מעצמי ולא מהסביבה..

וכשתצא מבין העננים קרן שמש בהירה של אביב, והאדמה תתייבש, והמעילים יחזרו להיות תלויים על הקולב בתוך הארון הסגור של החורף, והפרחים ילבלבו והעולם יחייך, אז אני אפקח את העיניים ואקלף מעלי את כל הקליפות וכל ההגנות וכל הכאב של החורף..כשהשמש תחמם שוב והאוויר יהיה טיפה פחות סטרילי, אני אחזור לחיות, לחייך, להרגיש בלי לפחד...

עד אז, אני בעולם אחר...

לא ממש חיה, לא ממש מתה..

לא לפה ולא לשם..מתנדנדת..

כבר אין חיוך, והייאוש הזה סוגר עלי..