ג'ימי לנצח

הכאבת לי אתמול כלכך...

המילים שאמרת, העוצמות שבהן המילים נאמרו, כל הסיטואציה המזעזעת הזאת...כבד עלי, פשוט כבד..

אתה, מכל האנשים בעולם, אמור לדעת מתי להגיד לי מה..

אתה, שמכיר אותי עוד לפני שאני הכרתי את עצמי,

אתה, שאתה הבנאדם הכי קרוב אלי, ועם זאת הכי רחוק,

אתה שדומה לי כלכך, שאני דומה לך כלכך..

דווקא אתה?? מכולם?!

אחרי שאמרת את הדבריןם שאמרת, ירדתי בשקט לחדר שלי, ניסיתי לא לבכות בדרך למטה, במדרגות, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת...

כשפתחתי את דלת החדר שלי, העיניים שלי כבר היו שטופות דמעות.

לא רציתי לראות את עצמי במראה, לא יכולתי להסתכל על עצמי.

נשכבתי במיטה ובכיתי...נתתי לדמעות להוציא ממני את הכל....

אחרי שנרגעתי קצת ושטפתי את הפנים התחילו להדהד לי מראש כל המילים הקשות שלך...

שוב שמעתי את הכעס בקול שלך, שוב ראיתי את הפרצוץ הספק כואב ספק מאוכזב שלך...

ישבתי לבד בחדר ושמעתי מלמעלה איך אתה לוקח את המפתחות ויוצא מהבית..נוסע להתאוורר קצת.

נשכבתי במיטה בייאוש ובכיתי, הפעם בשקט, לעצמי...

ופתאום רציתי למות..

זתוןמרת, לא פתאום, לא פתאום בכלל, אבל הפעם הרצון הזה היה חזק יותר מבכל פעם אחרת...

רציתי למות כדי לגרום לך להרגיש כמו שאני מרגישה עכשיו, כדי לגרום לך לבכות כמו שאני בוכה עכשיו..

דימיינתי לעצמי כל מיני דרכים למות...החל מחתכים ועד תליה.. התמונות האלו בראש עשו לי כלכך טוב..

רציתי נורא לעשות את זה, רציתי נורא שכשתרגע ותרד לחדר שלי לדבר איתי, תמצא אותי שם שוכבת בתוך שלולית של דם...מתה..

אבל לפני שעשיתי מעשה מטומטם נזכרתי במילים של ניצן, של אביטל, של תומר...

לפני שעשיתי משהו שאין ממנו דרך חזרה נזכרתי במילים שלכם, נזכרתי במבט שלכם כשאמרתם לי את זה... לפני שעשיתי משהו דפוק, הבנתי שהדרך היחידה להקל על עצמי כרגע זה להמשיך לבכות, בלי לטבוע בדימיונות חולניים..

המצב בינינו עוד לא יסתדר, הוא אף פעם לא יסתדר..

ההרגשה שלי לא השתפרה, היא אף פעם לא תשתפר..

אבל המזל שלי הוא שלא נסחפתי בדחפים של רגע, שמהם לא היתה יכולה להיות לי דרך חזרה...

ג'ימי