ג'ימי לנצח

ושוב כמה ימים בלי עדכון...זה לא שאין לי על מה לעדכן...זה פשוט שאין לי כוח..

היה אתמול יומולדת לזוהר בכפר שמאי (מממממממממזזזזזזזללללללללל-טטטטטטטטוווווווובבבבבבבב) וראיתי שם פתאום כלכך הרבה אנשים שאיכשהו אוטומטית שמתי בעבר...לא מחקתי אותם, פשוט הרגשתי שמשהו שם כבר לא כמו שהיה...

אז ראיתי את קרינה, שלא פגשתי כבר המון זמן...ופתאום הבנתי כמה היא חסרה לי כל הזמן הזה...

וראיתי את קמי, שגם אותה לא פגשתי חודשים..ומשהו צבט לי בלב..על הריחוק הזה..

וראיתי את ניב.. ופתאום חזרו אלי ככה תמונות מפעם...מהימים של משגב..של לשבת בהסעות במשגב ופשוט לצחוק...

והחלפתי כמה מילים עם אריק.. שלא נעלם....אבל איכשהו כן נעלם..

ומבט חטוף לעידו בן עמי, ומלמול שקט של "אהלן מה המצב"...

ובועז..

בועז, שכל המילים בעולם לא יספיקו לי כדי לתאר כמה הוא חסר לי..

וכלכך רציתי שנהיה כמו פעם..  שנשב כולם, ונדבר, ונצחק, ואפילו סתם נשתוק...אפילו שנשב כולנו ונשתוק... אבל לפחות נשתוק ביחד...

ואז נפל לי האסימון... אז פתאום הבנתי, באותו רגע, אחרי כלכך הרבה יותר מדי זמן, שמשהו שם כבר לא כמו פעם.. שלמרות כל האהבה שיש לנו, לכולנו אחד לשני, למרות ההערכה העצומה והקרבה והכבוד והזכרונות היפים מפעם לצד זכרונות קצת יותר כואבים, למרות כל מה שעברנו ביחד... למרות הכל, זה כבר לא יחזור.. כי משהו שם מת.

משהו שם מת..

מת.

כל אחד מאיתנו השתנה, והתבגר, או שלא התבגר, זה כבר עניין שלו..

כל אחד מאיתנו התחיל את המסלול חיים שלו, שכבר לא כלכך קשור במסלולם של אחרים..

כל אחד מאיתנו הספיק לצבור המון חוויות בונות והרסניות בחודשים האחרונים...

וכל אחד מאיתנו הבין שמשהו כאן שבור לרסיסים..משהו כאן שייך לעבר ואין טעם, ואין סיכוי להחזיר את פעם..

אולי זו התמימות היחסית של פעם שאיחדה אותנו, את כולנו, למין קבוצת קצה כזאת...וההתבגרות וההתפכחות שלנו, שהביאה אותנו להבנה שאולי עדיף קצת לבד.. לגדול כל אחד בזכות עצמו...ואולי אירועים מסויימים פקחו לחלקנו את העיניים וחיסלו כל סיכוי אחרון לחברות כמו פעם..

ואולי זה לטובה..

אבל בגדול, הפנים המוכרות של פעם, שהתבגרו והתייפו, הביאו אותי לחשוב ולהיזכר באותם ימים... והזיכרונות האלה גרמו לי קצת לבכות..לבכות על הדרך הזו שבה התגלגלו דברים שהביאו בסופו של דבר לכזה סוג של שבר בינינו, בין כולנו..

אולי זה זמני, ובעוד כמה חודשים, כשיהיה חם יותר, נבין הכל...ונחזור לקשר...לא כמו  פעם...אבל עדיין קשר..

ואולי לא..

אבל מה שבטוח זה שמשהו כאן שבור לרסיסים שרק השמש יכולה לאחות.. וגם זה כבר לא בטוח...

הכי חסרו לי שם הפנים של קובי... קובי מורסיאנו, קובי שלנו, שעברנו איתו הכל...קובי שהיה שם.. ומצא את המסלול שלו, ונעלם לי..

בהנחה שאתם קוראים את זה, רק שתדעו שאני אוהבת אותכם... מאוד!! ושאני לא שוכחת, אפילו לרגע, את כל מה שעשיתם, כל מה שעשינו אחד לשני..

וגם ממרחק הזמן, ולמרות ההבדלים והפערים שנוצרו, אני רוצה שתדעו שאתם יקרים לי באותה מידה, אולי אפילו יותר... המרחק גרם לי להבין פתאום כמה מחוברים אנחנו..כמה אני מחוברת אליכם..

אני אוהבת אותכם..

פשוט אוהבת.

שלכם תמיד, בכל מצב..

נעה