ג'ימי לנצח

תקופת החגים וריח הסתיו שבאוויר מביאים איתם מחשבות ותחושות מאוד מורכבות. צום גדליה שחל היום, יום כיפור שמתקרב, סוכות, כל אלה יחד עם החום שיורד מביאים מחשבות סתוויות.

היום לפני שנה הייתי במקום אחר, הייתי עמוק עמוק בתוך תהום שרק בנס ובעזרת ההורים והחברים לא שאבה אותי עמוק יותר פנימה. רק לפני שנה החורף המתקרב היה בשבילי איום רציני, תקופה שלא האמנתי שאצליח לעבור. החורף ששרר בתוכי היה ארוך וקשה כלכך עד שהרגשתי שמספיק משב רוח אחד נוסף ואני אקרוס.

עברה שנה, התחזקתי, למדתי, התבגרתי, ממש נולדתי מחדש והיום אני מרגישה שיש לי איזשהו עמוד שדרה, שאני כבר לי כלכך שבירה כמו פעם.

הפסיכו הגדירה את זה יפה- אם לפני שנה הייתי כמו מגדל קלפים שכל משב רוח יכול לערער את יציבותו ולפרק אותו לחלוטין- היום אני כמו לולב, לא חסינה בפני רוחות רעות אבל גם לא נשברת בקלות.

לפני שלושה שבועות ישבתי לדבר עם חברה, ילדה קטנה ויפה שנמצאת היום איפה שאני הייתי פעם. ילדה קטנה ויפה ושבירה כלכך, ילדה מקסימה שעוטה על עצמה אלף ואחת מסיכות מחשש שמה שהיא באמת לא טוב מספיק בשביל אנשים. ישבתי איתה ודיברנו וסיפרתי לה איך הייתי ואיך יצאתי מזה, והבטחתי להיות שם תמיד איתה ובשבילה, והקשבתי והצעתי וייעצתי מתוך הנסיון שלי במצבים מסריחים כאלה. היא כלכך שבירה ואני כלכך רוצה לעזור ולתת לה מעקה להישען עליו, בעיקר כי אני יודעת כמה שקשה לה.

 מזג האוויר והידיעה שהסתיו פה והחורף בעקבותיו מעלים אצלי שאלות עד כמה אני חזקה ועד כמה יש בכוחי לתמוך בה ולהיות שם איתה ובשבילה. הכוחות שלי מוגבלים, זה אני יודעת, מצד שני אני כלכך רוצה למשוך אותה החוצה... ומצד שלישי אני פוחדת להישאב פנימה שוב.

יש בי את החלק שרוצה נורא לצאת מהקליפה המגוננת שלי שבניתי לעצמי ולהיחשף שוב לעולם ומצד שני יש את החלק שמפחד ליפול ולהיפצע שוב. אחרי מה שהיה כל שריטה שאני עלולה להישרט מהווה איום רציני על המציאות הבטוחה שיצרתי לי.

קונפליקטים של סתיו והרגשה לא ברורה, אולי פחד מהחורף ובעיקר ספק עד כמה יש בי כוחות.