ג'ימי לנצח

בן המלוכה, אחד מהאנשים היחידים שגרמו לי לאהוב באמת בחיי, חזר לפני כחודש לתמונה באופן מפתיע. לאחר שנה וחצי של נתק מוחלט הוא יזם פגישה, אותה חתם בנשיקה ובטעם של עוד. הבטחתו להדק את הקשר בינינו מחדש נתגלתה כהבטחת שווא ואני הצלחתי להתגבר במהירות יחסית על המכה הקטנה שקיבלתי לאגו המצומק שלי.

לפני שלושה ימים יצר קשר שוב והעלה את האפשרות שניפגש, אצלי או אצלו או בכל מקום אחר ונבלה קצת זמן ביחד. כשראה שאני מביעה נכונות לקראת הפגישה הבטיח לדבר איתי בימים הקרובים.

כמובן שהוא לא דיבר איתי מאז ואני נשארתי עם חור קטן בלב וערימה של ציפיות.

טעם האכזבה המוכר טיפס לי בגרון ושתי דמעות עמדו לי בקצה העיניים. לא הצלחתי להמנע מלפתח ציפיות למרות שהיה לי ברור מהרגע הראשון שאין בכוונתו להיפגש באמת ושכל מה שהוא מחפש זה מישהי שתהיה כרוכה אחריו.

בן המלוכה הצליח לפעור בי מחדש חלל עצום מפעם שנסתם עם הזמן בעזרת כמויות מסחריות של הכחשות ומילים יפות שנועדו לטשטש את הבדידות.

החלל שנפער בי מחדש יצר אצלי תחושת רעב פסיכית בעוצמותיה וכל שנותר לי הוא לאכול 24/7.

לא נורא יעבור.