ג'ימי לנצח

ברביעי נסעתי לתל ברוך.

מעורר תהיות. כשסיפרתי לבוס שלי על הנסיעה הצפויה הוא שאל ברצינות תהומית אם אני מתכוונת לעשות הסבה מקצועית, והוסיף שחבל, כי דווקא עכשיו התחלתי להיות מלצרית באמת טובה וזה יהיה הפסד גדול למקום אם אעזוב. ועוד לתל ברוך. פוי.

אז התחלתי לזיין תשכל על ציונות וערכים ואהבת הארץ והסברתי לו שבשנה הבאה כנראה אעבור לגור בקומונה ואתנדב בפנימיה/כפר נוער כלשהו במשך שנה.

כבר חודשיים שאני בודקת מקומות. זה התחיל מעיון בחוברת שפרשה לפני את ההיצע של הפנימיות. קראתי על כל אחד ואחד מהמקומות ועשיתי סינון ראשוני.

אחר כך טלפונים והרשמה לכנסים בהם יזדמן לי להכיר אתץ המקומות יותר.

אז הייתי בפנימיית "עלומים" בכפר סבא, פנימיה לילדים ונוער מבתים הרוסים עם הורים שלא מסוגלים לגדל אותם ומציאות שלא מאפשרת חיים נורמטיביים.

ברביעי נסעתי לתל ברוך לפנימיה שמכילה בתוכה את אותו סוג של ילדים עם אותו סוג של קשיים ובעיות כמו ב'עלומים', קשיים התנהגותיים, נפשיים, רגשיים, לימודיים ולפעמים גם הכל ביחד.

אחרי הביקור בתל ברוך הלכתי להסתובב קצת. קניתי נעליים ברוקט-דוג בשינקין ומשם הלכתי לפרישמן-דיזינגוף לסביח.

כששבעתי נסעתי לדיזינגוף סנטר סתם להסתובב. נכנסתי ויצאתי מכל חנות אפשרית עד שפתאום שמעתי מישהי קוראת בשמי. הסתובבתי וחיפשתי בעיניים את אותה בחורה שאמורה להכיר ולזהות אותי, אבל כיוון שאני בלי משקפיים לא הצלחתי למצוא את הדמות. המשכתי ללכת אבל שוב, אותה קריאה. הסתובבתי, נעצרתי במקום ואפילו לא ניסיתי למצוא את מקור הקריאה, כי אני עיוורת והסיכוי שאאתר את אותה בחורה שקראה לי הוא כמעט אפסי.  היא התקרבה אלי ואני כיווצתי עיניים כדי לזהות.

זאת היתה שירלי. שירלי וקנין. שירלי וקנין שהיתה החברה-הכי-הכי ואיבדה את התואר בגלל איזה טמבל. היא מתקרבת אלי ואני מתרחקת (למה? כי אני ילדה קטנה, זה למה). וככה שתיים שלוש שניות של מבטים וחיוכים בזוויות הנעיניים עד שהתחבקנו, ואהבתי אותה כמו פעם.

התיישבתי במקדונלדס והתחלנו לדבר בקטנה, אני הוצאתי קוצים כל הזמן אבל היא היתה נעימה וטובה אלי כמו תמיד.  באיזשהו שלב קטיה הצטרפה אלינו וישבנו יחד, ממש כמו לפני שנה פלוס.  ודיברנו וכל אחת סיפרה מה התחדש אצלה. לקטיה יש חבר (או כהגדרתה 'בעל') ושירלי נפרדה לא מזמן. כשאני נתתי עדכון מצב הסתבר ששומדבר אצלי לא השתנה. אותם שני גברים מפעם מסרבים לפנות את מקומם.

הישיבה הזו והביחד שהרגשתי עם השתיים עשה לי ממש טוב על הלב, וכשעליתי על קו 5 להרצליה הייתי על סף האושר.

בחמישי בבוקר נסעתי ל"עיינות", כפר נוער באיזור נס ציונה. בכפר הנוער חיים בני נוער שעזבו את הבית בגלל קשיים כלכליים ו/או משברים כלשהם במשפחה. להבדיל מתל ברוך ועלומים, עיינות הוא לא מוסד שיקומי-טיפולי והאוכלוסיה בו קצת יותר קלה.

המקומות שלושתם מקסימים ואני דיי חלוקה בהעדפותיי ולכן כרגע אני לא פוסלת אף מקום. אבל אם מישהו שמע או יודע משהו על אחד מהמקומות אני אשמח לדעת.

אושר ואהבה לכולם.

נעה, ש''ש לעתיד בעזרת השם (: