העבר שלי מודחק לחלוטין כך שאין בי הרבה מקום לגעגועים, וגם אם יש מקום, אין לי למה להתגעגע כי אני לא ממש זוכרת איפה הייתי ומי היה שם לצידי.
אבל אני כן מתגעגעת לכל מיני דברים קטנים.
מתגעגעת לימים בהם הייתי יכולה לקום בבוקר שניה וחצי לפני שאני צריכה לצאת, ללבוש את הדבר הראשון שהיד שלי שולפת מהארון, לצחצח שיניים בזריזות ולצאת מהבית עם עיניים נפוחות משינה.
אני מתגעגעת לימים בהם הייתי פשוט באה לבקר חברות, והן היו פשוט קופצות אלי לבקר בלי לתאם לפני כן בטלפון.
אני מתגעגעת לאחר צהריים פנויים שהייתי מעבירה עם הג'ינג'ית בבטלה על הדשא במגרש המשחקים, כששתינו מהגגות על נפלאות העולם שלנו ותוהות לגורלה של שירלי ברזילי מ'אהבה מעבר לפינה'.
מתגעגעת לימים בהם הייתי יוצאת מהבית לא מאופרת אבל עדיין מרגישה יפה.
אני מתגעגעת לתמימות של פעם ומתעבת את המסכה הצינית שעטיתי על פני בלי לשים לב.
אני כלכך מתגעגעת לימים של שמחה טהורה שאינה תלויה בשום טלפון שיגיע או לא יגיע. שמחה שאינה תלויה במצב הרוח של הנסיך או בסטטוס הזמני של המניאק.
ימים בהם חיבוק מאבא או אמא היה נותן לי תחושה שאני מוגנת הכי בעולם, ושאף מלחמה לא תוכל לפגוע בי כשהם לצידי.
ימים בהם מילה טובה שהיתה נזרקת לכיווני לא היתה עוברת סדרת ניתוחים שיקבעו עד כמה היא נאמרה בכנות וממניע טהור.
ימים בהם לא כל גבר שניגש אלי קוטלג מראש כ'מעוניין לזיין ולזרוק'. כשעוד האמנתי בחברות אמיתית בין גברים לנשים.
אבל הכי אני מתגעגעת לימים בהם האמנתי באהבה. לימים בהם האמנתי שיש לי סיכוי לאהוב ולהיות נאהבת במידה שווה, ימים בהם סקס נחשב בעיני כחלק בלתי נפרד ממערכת יחסים מאוזנת ולא כסיטואציה שמורכבת משתי נפשות בודדות שמחפשות רק חום זמני.
לא כלכך נעים להתוודע לאמת.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
