[הזן כותרת בלוג]

אני לא ארדוף ולא אנסה להחזיר אותך.

ולא, לא בגלל שאת לא חשובה לי.

ממש אבל ממש לא.

כי כרגע זה מה שיותר טוב לנו.

לך. לי. לנו.

כבר 5 חודשים מאז שהלכתי לאיבוד.

ועדיין לא נמצאתי.

אין לי מושג בפעם הראשונה בחיים שלי, איפה אני.

בדרך כלל חוש ההתמצאות שלי ממש טוב.

אבל כרגע אני נמצאת בארץ אחרת כנראה.

עדיף לך וגם לי שזה יהיה ככה.

כי עד עכשיו הקשר שלנו לא הפך להיות יותר טוב, אלא רק הדרדר.

אני מתוסבכת מידי כרגע.

אני מנותקת.

אני לא מצליחה להתרכז בכלום.

אני לא מצליחה לרצות כלום [חוץ מאוכל, אבל נו זה פוסט רציני]

הדבר היחיד שאני צריכה כרגע זה המון שקט.

וחיבוק חם ואוהב שיגיד לי שהכל יהיה בסדר אם אחכה עוד קצת.

אז קיבלתי עצה נחמדה שנראה לי שאני אנצל אותה.

למרות שחשבתי עליה מזמן אבל יש דברים שמגבילים אותי כרגע מלעשות דברים ספונטנים.

אבל הבעיה היא גם שאני לא מצליחה לרצות שום דבר.

רק המוזיקה ממלאת אותי.

אני דיי משועממת ואפילו ספורט שהתחלתי להתמיד לעשות אין לי כוח.

כאילו כל האנרגיה שבגוף שלי נפלטת סתם לתוך ריק.

אני אפילו לא מצליחה לנצל אותה.

עייפות כבדה נפלה עליי.

לא יזיק לי קצת ריגושים בחיים כרגע.

בנתיים הכל כל כך רגיל ונורמלי שאני פשוט נרדמת.

שיגרה משעממת.

סטיתי קצת מהנושא, אבל לך רציתי רק להגיד שלא תשנאי אותי.

אני פשוט לא נמצאת כרגע בגוף שלי.

כפי שאמרתי הלכתי לאיבוד.

ועד שלא אמצא לא אוכל לנהל מערכת יחסים עם אף אחד.

הכוונה היא גם לקשרים רגילים.

אז אני מצטערת.

שיהיו לך חיים נפלאים.