"נהגתי לחפש כוח וביטחון מחוץ לעצמי, אבל הם נמצאים בפנים. הם
היו שם מאז ומתמיד." (אנה פרויד)
נסו לשים את עצמכם במקומי. ילדה חמודה עם לחיים
ענקיות שמסתירות לה את העיניים עומדת ובוהה בילדים שעולים ויורדים, עולים ויורדים
במגלשה של הגן. אני בוהה במגלשה, לא מקשיבה לשום דבר מלבד הרצון שבי לעלות ולשחק
עם כולם. אבל הידיעה שאני לא יכולה לרדת במגלשה כמו כולם כי היא צרה לי מדי גורמת
לי לפנות אחורה וללכת לפינת יצירה. לצייר עד ארוחת הצהריים.
זהו בהחלט השלב בו הביטחון העצמי שלי כילדה קטנה נפל..
סליחה, התנפץ בריצפה לאלפי חלקיקים קטנים.
מאז אותו יום בגן רותם נפלו כמה החלטות חשובות בגורלי
כמו מה מותר לי ומה אסור. כי אני שונה.
אמא אומרת ששונה זה טוב, זה מיוחד. אבל לגדול בחברה
שלא מקבלת אותך את לומדת לדעת ששונה זה שמן. שונה זה לא טוב.
הידיעה שאתה שונה מורידה לך את הביטחון העצמי לריצפה.
ועכשיו לכי תתמודדי עם זה. לכי תעבירי 12 שנות לימוד
בחברת ילדים,
בני נוער,
מתבגרים,
חסרי טאקט,
חסרי התחשבות,
חסרי רחמים,
מושפעי חברה,
מושפעי הורים,
מושפעי טלוויזיה,
מושפעי קטלוגים ואופנה,
כאלה עם פרצוף של "לא הייתי רוצה להיות
במקומך" עם חיוך מזויף.
איכס!!
טוב הבנתי.
קדימה!
אני רצינית!
מה לא ברור לכם??
אני לא מתכוונת להעביר את החיים שלי בחליפה הענקית
הזו!
אמא?
אבא?
מישהו שומע?!
אוף.
אני לבד.
ניסיתם ללכת פעם ללונה פארק בחליפה הענקית הזו?
לשמוע מסיפורים שאם אנסה לעלות על המתקן הוא יקרוס,
יתמוטט ומלא אנשים ימותו. יופי עוד דרמה לחיים. עוד משהו להתמודד איתו.
בת 10 כיתה ד' הולכים ל"סופרלנד" כל קייטנת הספורט.
אני אספר לכם יותר מאוחר על היצירתיות של אמא לגרום לי לרזות בינהם היו כמה וכמה
קייטנות ספורט. הדבר המועיל היחידי שאני יכולה לתרום אם באיזה משחק כדורגל אני
אתנדב להיות הכדור.
בשביל הביטחון המשתתפים במתקנים אתה מתיישב בכיסא
ומורידים מעליך מן חגורה כזו שאמורה להיכנס עד שאתה שומע 'קליק'.
אני מתיישבת בכיסא. שניראה לי לרגע כמו הכיסא החשמלי
בהוצאה החברתית שלי להורג ומתפללת לשמוע את הקליק הזה שכולם מדברים עליו.
אמאל'ה זה יורד!
קלי קלות קדימה תכניסי את הבטן פנימה אולי זה לא יפריע
לחגורה.
חזק!!
עוד קצת!!!
נכנס!!
נכנס!!! שמעתי קליק!
שמעתי קליק!!!
אוי , אני לא נושמת. החגורה לוחצת..
שמישהו יעצור את המתקן.
רק שלא יתהפך.
אני והפה הגדול שלי.
ניראה לי שיש לי בחילה.. לא, בטוח יש לי בחילה.
אוץ' אוץ' שרירי הבטן מפנים לי גב.
חבר'ה לא עוזבים חברים בשטח אויב.
עוד דקה זה נגמר.
זה אני או שאנחנו הפוכים?!
אוי רק לא זה עכשיו. לחצתי על הבטן יותר מדי ועכשיו יש
לי פיפי.
להתאפק. כמו שאמא תמיד אומרת "טיפה בגרות".
כואב.. שורף..
זהו המתקן הפסיק החגורה עומדת להשתחרר. יום הגאולה.
היציאה ממצרים ניראה כמו לגו לעומתי.
נעמדתי על שתי הרגליים. רגע נדמה לי שיש לי ארבע.
לא אני בסדר. טישטוש של אחרי המתקן.
שרדתי מתקן. שרדתי מתקן ראשון.
עכשיו מה עושים קודם? להתפנות?
להקיא? למתוח את שרירי הבטן כמו הבחורה שעושה בתוכנית
ב6:00 בבוקר?
אני יודעת מה עושים קודם.
הולכים לקפיטריה עדיף עכשיו עוד מעט יהיה עומס ואני
רוצה לאכול בשקט.
אחרי הארוחה הנחמדה ישבנו כול החברים יחד. כולם שיחקו
במתנות שהם קיבלו בארוחת ילדים. לי לא היה במה לשחק. כי לא הזמנתי ארוחת ילדים. זה
לא משביע אותי. אמא תמיד אומרת שאני בוגרת לגילי אולי בגלל זה אני לא אוכלת ארוחת
ילדים במקומות כאלו?!
אני סתם מאכילה את עצמי בשטויות. אני מאכילה את המוח
שלי בשטויות כי מה שאכלתי בקפיטריה של הסופרלנד לא היה שטויות זה היה דווקא טעים.
בקצב הזה כל שנה אני ארשם קייטנת ספורט.
אוי נו באמת. על מי אני עובדת?
נתקעתי.
ילדה קטנה תקועה בגוף ענק ולא רצוי. לא על ידיה ולא על
ידי החברה.
אז מה עושים?
כשההורים שלי שואלים את החברים של האחים שלי לשלומם אז
הם עונים "סוחבים",
במקרה שלי כנראה שבאמת "סוחבים".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
