לא קל להתשנות מקצה לקצה.
האנשים שאת צוברת במהלך השנים (למרות שלא הצלחתי 'לצבור' יותר מחברה וכמה חברות מחוסר ברירה שלהן) מורגלים לסטטוס מסויים. הם רגילים להתנהגות מסוימת במצבים מסויימים, תגובות מסויימות לאירועים מסויימים.
האנשים שסבבו אותי התרגלו לראות אותי מכונסת בעצמי, מגעילה ומקרינה את זה, פותחת את הפה רק במקרה חירום.
פתאום אני לבושה יפה, מדברת עם אנשים שבכלל לא פנו אלי. שינוי מאד משמעותי. אומנם לא חופשיה ו'בן אדם' כמו שאני היום, אבל זה היה שיפור של יותר מ 100% ממה שהייתי.
עם שיא הבטחון ושיא המחשוף, ניגשתי לסטודיו והחלטתי שגם אם לא יצא מזה כלום, להתפשט מול 13 האמנים – אני חייבת.
"דיברתי איתך בטלפון" אמרתי לקול מעבר לדלת ששאל מי זה.
הסטודיו כבר לא היה במקום בו הוא היה לפני שנה. הוא עבר שתי קומות למטה, לתוך מחסן מגעיל עם מדרגות לא יציבות.
"כנסי חמודה, עם כזה חזה את תמיד מוזמנת".
משהו לא נראה לי. משהו מוזר לי. משהו בקול שלו, במילים שלו, בצורת המבט שלו וב'סליזיות' של המקום לא הריחו לי טוב. הייתי טיפשה מדי.
נכנסתי לחדרון עם איזה 25 גברים מגעילים, אחד אולי נראה כמו צייר.
"אז תראי לנו".
הבטחתי לעצמי שאני לא מתקפלת, הבטחתי לעצמי שאחרי שנה שעבדתי על עצמי – אני חייבת להראות לעולם את השינוי. כמעט לא הצלחתי לזוז. לנשום שכחתי.
המבטים שלהם חדרו דרך הבגדים ואני יחסתי את זה ל'סרטים' שהכנסתי את עצמי. חששתי מהרגע הזה אבל תיארתי לעצמי שאני אתגבר עליו. פתאום זכורונות מהילדות באו והלכו, פתאום עניין המוסר שוב קפץ ושוב נעלם. אמא שלי מול עיניי צועקת שאף אחד לא 'יקח' אותי כי להאכיל פרות אפשר ברפת.
ניתקתי את כל הכפתורים (זה היה מעיל עור ארוך, כפתורי תיקתק, צמוד, שחור משחור, מתחת לזה – עוד עור. שלי הפעם) כמעט במכה אחת ופתחתי עיניים.
שלושה קמו מהמקום ובאו 'לבחון' את המוצג.
"אפשר לגעת נכון?"
את מטומטמת! חשבתי לעצמי על עצמי. באת עד לפה ואת אפילו לא יודעת אם זה בסדר שהם נוגעים לך בשדיים. הרגשתי כמו אצל אחות בית הספר שבכיתה ז' תקעה לי חיסון נגד פוליו לתוך הנשמה. הפיטמות שלי הזדקרו אבל בצורה מוגזמת ואפילו כואבת. הם ליטפו אותי ואחד התכופף לראות אם סידרתי את הכוס כמו שצריך.
זה שנראה כמו צייר נעלם לי. שנייה אחת והכל השתנה.
הפסקה רגע:
א. מה שאני מספרת לכם פה סופר לבן אדם אחד ויחיד בעולם הזה. תשמרו את זה לעצמכם.
ב. אין לי שום כוונה/מטרה לעשות עם המידע הזה משהו 'נקמתי'.
ג. האירועים הבאים היו בקצב מהיר פי שלוש בערך ממה שאתם קוראים.
הקהל מתבקש להתיישב חזרה:
מאחורה משהו/מישהו משך אותי לריצפה, התקפלתי לצד, קשרו לי את היידים מאחורה, סטירה ועוד סטירה, צעקות. ה'צייר' קשר לי את הפנים עם איזה חבל/מטפחת מחומר פלסטי, ראיתי רק את כפות הרגליים שלי, את הבגדים שלהם נופלים לריצה ואת היידיים שנדחפו אלי. רק אליי.
אני על הריצפה, אחח.......מישהו חודר אלי, אני צועקת אבל אף אחד לא שומע. אני צועקת בכלל? אני לא יודעת מה קורה. אני חוטפת מכות, הפיטמות שלי כואבות נורא אני רואה יד מועכת לי את פיטמת ימין ובשמאל מחובר משהו, אני מזיזה את הרגליים אבל הן קשורות. לא! מישהו מחזיק אותן. צעקתי לעזרה, נראה לי.
מישהו יצא. מישהו נכנס. מישהו משתין על הפנים שלי. כולם צוחקים. אני מתחננת, בכי. אני חושבת על אמא שלי אבל לא חושבת על עזרה ממנה. לא צעקתי יותר. לא היה לי כוח וכולי מסריחה. אני שוכבת באיזור רטוב, הם מרימים אותי על ספה ודופקים אותי אחד אחרי השני, אני מרגישה כאבים ופתאום עוד יותר וגוף נצמד להרבה גופות והתחת שלי.
מישהו דוחף לי כל מיני דברים לפה. לכוס. פלאש של מצלמה. הוראות בימוי. אני חוטפת בעיטות, מושכים לי את הפיטמות, את השפתיים. גם בפה.
ריחפתי וחשבתי על אמא. חשבתי על נרות נשמה שהיא מדליקה וחשבתי על פסח. חשבתי על המודעות העצמית שלי ולאן היא הביאה אותי. חשבתי לעצמי שאני חייבת להתעורר כי זה באמת כבר לא חלום שאני יכולה להתמודד איתו ושקעתי.
התעוררתי.
מכירים את השלב הזה כשאתם קמים ומבינים שהסיוט היה חלום? זוכרים איזו הקלה ואיזה כיף זה?
אז תחשבו איך זה לגלות שהכל היה.
Not Fakatza (אני חייבת להפסיק גם כי יש לי משמרת וגם כ אני בוכה בלי שליטה)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
