הרפתקאות הצב-נחש

תחנה בלתי-נמנעת בדרך אל הלידה, היא הסיור בבית החולים ליולדות. נרשמנו דרך אתר האינטרנט, ובשעה היעודה התייצבנו ברחבת הכניסה, עם עוד כתריסר זוגות נוספים. מיילדת נמרצת נעמדה מול הקהל השבוי, וסקרה את תוכנית הסיור, שיעבור (ממש כמו יום ספורט בביה"ס) דרך תחנות: החל מהקליטה במיון יולדות, דרך חדר הלידה ועד למחלקות. כיאה לבית חולים השוכן במדינת תל אביב, התיאור לא היה עבור "זוג", או עבור "אמא ואבא" חס וחלילה. תחת זאת הוא הופנה ל"יולדת ובן/בת הזוג" הגנרי.

למרות ההסברים המפורטים, עדיין עלו בסיור שאלות. בחדר הלידה שאלה יולדת (לעתיד) האם בעלה יוכל לראות את הלידה, ונענתה בחיוב. היא הגיבה שאינה רוצה שיראה את הלידה, ואם יוכלו להסתיר לו עם מסך. המיילדת השיבה שיש סדין לצורך זה, אבל זה לא נראה ליולדת גדול, או אטום מספיק, ולכן נהמה בחוסר שביעות-רצון, בעודי חושב שהיא יכולה פשוט לבקש מבעלה שיעמוד בפינה, עם הפנים לקיר (או שיילך הביתה).

יש גם את הזוגות שבאים מוכנים עם שאלות מהבית, כמו הזוג שערכו מארב לנציגת חברת שימור הדם הטבורי, עם להיטים כמו "אבל ביטוח הבריאות שאתם מציעים לא עדיף בכלום על ביטוחי בריאות אחרים בשוק", "מה יקרה לדם הטבורי שמאוחסן אצלכם אם החברה שלכם, לא שאנו מאחלים לכם את זה, תפשוט רגל?" וכמובן "קראנו שכמות הדם הטבורי הממוצעת מוולד מספיקה לטיפול אחד לאיש שמשקלו לכל היותר 45 ק"ג. אז מה זה עוזר לנו?".

אבל את המקום הראשון כבשה בסערה אותה יולדת, שחיכתה בסבלנות עד תום ההסבר על הלידה כדי לשאול מתי אפשר לקבל לראשונה אפידורל. המיילדת, בסבלנות אין-קץ, חזרה על ההסבר מלפני שתי דקות, שזה אפשרי ברגע שיש לידה פעילה, כלומר צירים ופתיחה של שלוש אצבעות. היולדת הנהנה וחיכתה עד החדר הבא כדי לשאול את אותה שאלה שוב. המיילדת לא מצמצה והשיבה את אותה התשובה. "ואם יש לי פתיחה אבל אין לי צירים?" הקשתה היולדת. "אז אין לך כאבים ולכן גם אין צורך באפידורל" ענתה המיילדת. היולדת חרקה שן אבל נאלצה לקבל את התשובה.