הרפתקאות הצב-נחש

כמו בכל שנה, יום ההולדת שלי בא בצמידות לאזכרה של סבא פנחס. כבר כתבתי משהו לפני שנה, על הצימוד הזה בין החיים והמוות, אבל השנה, בעודי עומד בין עצי האלון והמצבות, משקיף על העמק מהצד, הסתכלתי עליו מזווית אחרת.

אני בן 29 (ויום) היום, והספקתי לא מעט. הדרכתי בשתי תנועות נוער, פיקדתי על חיילים תחת אש והשלמתי תואר ראשון. טיילתי סביב העולם, חזרתי משם וטיילתי סביב לארצי. עבדתי במגוון עבודות, סגרתי שתי חברות, התקדמתי, התפטרתי וחזרתי לעבוד. יצאתי עם בנות, שברתי לבבות, נשברתי, התפרקתי, התחברתי, התאהבתי, אהבתי.

סבא פנחס היה בן 29 ב 1944. הוא נולד בפולין, התאמן באיגרוף והיה סגן אלוף לודז' במשקל שלו, למרות הדעות הקדומות על יהודים וספורט. פרט למדליה זכה גם באף שבור, שליווה אותו כל חייו. הוא היה פעיל בבית"ר, דבר שלא הפריע לו להתאהב בסבתא (שהייתה קומוניסטית אדוקה), לשאתה לאישה ולבנות ביחד בית ציוני בארץ ישראל הנידחת. בסוף שנות ה-30 עבד במפעלי ים המלח, וגר בפחון בחום הנורא. ב 1939 נסע לשבדיה הרחוקה, ללמוד את האמנות החדשה של הריתוך, שהייתה אז לא נודעת בפינה נידחת זו של האימפריה הבריטית. מעל הים התיכון התחילו שני הטייסים המצריים של מטוס הבוכנה הדו-מנועי לריב, וסבא פנחס זינק לרצפת הקוקפיט להפריד ביניהם, בעוד המטוס צולל אל עבר הים. אחרי למעלה משנה בשבדיה, סבא עשה את הדרך המסוכנת בחזרה לא"י והחל ליישם את מה שלמד. פרט לעבודה כמורה לריתוך במגמת המסגרות בביה"ס "טיץ" בקיבוץ יגור כתב ספר, שהיה התנ"ך של הריתוך בארץ במשך למעלה מעשרים שנה, וב-1943 תיקן בזמן שיא אוניית "ליברטי" פגועה שנגררה לנמל חיפה. באותה שנה גם נולד בנו בכורו. ב-1944, בהיותו בן 29, קנה מגרש טרשים בן 2 דונם, בנה בו בית ועבר לגור בו. סבתי גרה בבית זה עד היום.

סבא לא שקט על שמריו. בנו השני נולד אחרי שנתיים וכמה שנים אחריו נולדה לו בת. בימי טרום המדינה, בשעות הקטנות של הלילה, הייתה יד נעלמה דופקת על תריסי חדר השינה, וסבתא היתה מעירה אותו והולכת לארוז לו שני כריכים. סבא היה עולה על הטנדר של החבר'ה מה"הגנה" ונוסע למרכז עמק יזרעאל. שם, אחרי שהתחמקו מהמשמרות הבריטיים, היו חופרים באדמה, עד שהיו חושפים קטע של צינור הנפט העיראקי (זה שמגיע מכירכוך בצפון עיראק, דרך ירדן עד לנמל חיפה). סבא היה פותח את הצינור בריתוך - עבודה מסובכת ומסוכנת, בהתחשב בכמויות הנפט שזרמו בצינור במהירות – החבר'ה היו שואבים נפט וממלאים מיכלית או שתיים, ואז סבא היה סוגר את הצינור לפני כיסויו מחדש. בלילות אחרים היה לוקח רובה צ'כי או תת-מקלע סטן מהסליק שבנה בבוידעם ויוצא לוואדי לשמור. אחרי הקמת המדינה הקים בית מלאכה במפרץ חיפה והמשיך להפליא בעבודות ריתוך מסובכות ומורכבות. בתחילת שנות השישים נסע לאנגליה, ודרך קשריו המקצועיים חצי-השיג, חצי-גנב טכנולוגיה סודית של ריתוך קרמי, המתקדמת בעולם, שהייתה דרושה לריתוך סנפירי טיל ה"גבריאל", שנטו ליפול לים מיד לאחר השיגור.

לפני ארבע-עשרה שנה, בהיותו בן שבעים וחמש, סבא סגר מעגל, כשהעביר קורס בריתוך לשלושה מנכדיו. אני גאה לומר שלמדתי בקורס האחרון שהעביר מורה הריתוך העברי הראשון. חמש שנים אחר כך נפטר, והוא בן שמונים.

לא התכוונתי להביא כאן ביוגרפיה של סבא פנחס (ואולי דווקא מן הראוי שאפנה את הזמן לפרויקט כזה), רק נגיעות מחייו של ענק. וסבא פנחס אכן היה ענק. לא פיזית (הוא היה נמוך ממני בחצי ראש ומאבי, בנו, בחצי ראש נוסף), אבל חייו ופועלו היו של ענק, וזאת בדור של ענקים. אני לא חושב שניתן להשוות בין דורות, במנותק מההקשר ההיסטורי בו הם חיים. אני לא חושב שנכון להשוות בין אנשים ופועלם, במנותק מהעולם בו הם חיים. אבל ביום הולדתי ה-29, כשניסיתי לבחון את חיי, מה עשיתי בהם ולאן אני הולך, שמחתי כשניצבה לפניי דמותו של סבא פנחס.