הרפתקאות הצב-נחש

לא מצליח להיפטר ממנה.

כבר עשר שנים שהיא איתי, ועוד בהתחלה היא הייתה לא רצויה, ובכל זאת היא נשארת. ניסיתי את כל השיטות הידועות – לדחות אותה, להקפיא אותה, אפילו לחתוך אותה ממני – אך ללא הועיל. ניסיתי בעצמי, התייעצתי, מומחים ניסו להפריד בינינו - וכלום. ניסיתי להתעלם ממנה, אבל אני לא מצליח. אמא אמרה לי לנסות יותר חזק, ושהיא תעזוב מעצמה. החברה אומרת לי להתאפק, להיות חזק, להבליג, ושהיא מבינה אותי, שזה יכול להציק, אבל אין מה לעשות, שככה זה בחיים. וגם היא אומרת שאם אתעלם מספיק זמן, היא תעזוב מעצמה.

ובכל זאת, היא לא הולכת מכאן, לא עוזבת אותי.

ונמאס לי – אני כבר קרוב לאלימות פיזית, למרות שבתוך-תוכי אני יודע שגם זה לא יעזור.

אני לא מוכן לקרוא לה בשם, כאילו מתן שם יעניק לה איזו הכרה, ויחזק את רצונה להישאר איתי, להתעלק עליי. כאילו מתן שם יבטא את הכרתי בכישלון. אבל השנאה אליה כמעט ומעבירה אותי על דעתי, ואני כמעט ומוציא מפי מגוון שמות גנאי שהגיתי עבורה.

אבל אני מתאפק. חושק שפתיים, ומקווה שתיעלם מעצמה.

ססססאמממק.

יבלת בתזונה.