הרפתקאות הצב-נחש

בוקר

ב 6:30 מצלצל הסלולרי שעל השידה. בעיניים עצומות אני מעפיל מעל זוגתי הישנה ולוחץ על כפתור הדיבור. "אח שלי, מה העניינים? תגיד, יש לך גומיות בשבילי?" מקדם אותי קולו של גילי, ותיק הקצינים בפלוגה, עולץ כתמיד. "אתה יודע מה השעה?" אני ממלמל. "מה אתה בוכה, קמתי ברבע לשש, בשביל להגיע בזמן מהצפון" הוא צועק עליי, בעודי מחפש את כפתור הניתוק "ותגיד לי, מה הקטע של טולילה, לבוא מהצפון באוטו ולא לתאם איתי?".
ב 7:15 אני יוצא מהמקלחת ונזכר שקבעתי לדבר עם יפתח בבוקר, כדי לנסוע ביחד. הוא עונה לטלפון בשאלה "באיזה מספר אתה? 12, נכון? כי אני כבר במספר 7. שמת כבר מים לקפה?" אני מקלל את עמיתיי ליחידה, עובדי כפיים ומגדלי ילדים, הרגילים להשכמות בשעות הקטנות של הלילה, ורץ למצוא תחתונים נקיים, שלא לפתוח ליפתח את הדלת עם מגבת.
ב 8:15 אנחנו כבר בלב מבוך הכבישים החד-סטריים של צריפין, מבורברים לחלוטין. "איך שני קציני סיור ונווטים בחסד כמונו מתברברים בלב ארץ הג'ובניקים?" אני צועק בתסכול, בזמן שאנחנו עוברים בפעם השישית על פני אותו נגד קשיש בבגדי ספורט, באמצע ריצת הבוקר שלו. "לא יודע" אומר יפתח, "הייתי פה רק פעם בחיים, בטירונות, כשבאתי לעשות את הצילום הזה לגילוי שברי מאמץ". אני נזכר שבעצם גם אני ומחמיץ, שוב, את הפנייה הנכונה שמאלה.
רבע שעה אחר כך אנחנו כבר שותים קפה שני לאותו בוקר, ואוכלים ממבחר העוגות של בה"ד 12 (שש עוגות שונות, בצבע ובמרקם, אבל טעם אחד – של אבק מתקתק) ואז מגיע אמיר ורוטן "ססססאמממק הבסיס הזה, לא הייתי פה מאז הצילום לגילוי שברי מאמץ, בסוף הטירונות".

צהריים

אחרי ארוחת צהריים לא רעה בכלל ועוד קפה, אנחנו נכנסים לאולם ההרצאות הגדול, לשיחה עם האוגדונר. שניה אחרי שאנחנו שוקעים בכורסאות הרכות בשורה האחרונה נעמד המח"ט שלנו וצועק "שתי השורות האחרונות – לצמצם למטה, מה אתם בורחים לשם?". האוגדונר נכנס ושואל אם יש שאלות. קודם תדבר, אז אולי יהיו לנו שאלות. הוא מדבר על ביקור שערך בימ"חים של האוגדה, ואיך מצא בכמה קיטבגים ארוזים למלחמה, חגורים ישנים וקפל"דים, במקום אפודי הקרב והקפלס"טים שאמורים להיות שם. "אבל אל תדאגו, אנחנו בתהליך מודרניזציה וקבלה של ציוד חדיש. נשק חדש, מחשבים, אפילו מיני-מזל"טים – לכל מג"ד, לכל מ"פ יהיה כזה תוך שנים בודדות". אני מדמיין אימון פלוגה בצאלים, ובו נתקע הג'פ"ס בגלל וירוס במחשב, או בגלל שלא התקנו עידכון למערכת ההפעלה. אני רוצה להוציא את המיני-מזל"ט שלי ממיכל האחסון הארגונומי שלו, באחורי הג'יפ, ומגלה שטל, החייל ההיפי של הפלוגה, ראה עץ בלזה בארגז והדליק ממנו מדורה לחלוט תה. אני מוריד את הקפל"ד מהראש ומתחיל לרוץ אחרי טל, בעודו צועק "פוליקר, פוליקר". אחרי עשרים מטר של ריצה הוא דורך על קצה המכנס שלו (זה ילמד אותך לשים גומיות, היפי!) ומועד ואני עומד להנחית עליו את הקסדה, כש-
- ידו של אמיר מעירה אותי משנת היופי בכורסה הנוחה "אח שלי, הלך האוגדונר, לא יפה שלא קמת להקשב. אתה בא לקפה?"

ערב

דווקא לצאת מצריפין די קל, למרות ששער ירושלים כבר נעול (כל החיילים הקבועים של הבסיס מזמן בבית, רק המילואימניקים המורעלים נשארו עד 18:00 לדון בסוגיות ערכיות הקשורות במחסומים). אנחנו משתלבים בתנועה הדלילה בואכה תל אביב וחונים לא רחוק מבית המרזח הקבוע שלנו. "מה זה, הצבא פלש לאלנבי?" שואלת אותי פרחה מפורסנגת בכניסה. אני ממלמל משהו לא מחייב בתגובה ונכנס פנימה, ורק אז אני מבין, בזעזוע, שהיא ממלצרת שם. אנחנו מזיזים כמה שולחנות, כדי שיהיה מקום לכולם, בעוד הגברת מביטה בנו בעניין, ביחד עם טיפוס מפוקפק, בעל תספורת דמויית מוהוק היושב בצידו הפנימי של הבר. איפה שרה, המלצרית הקבועה שלנו? ואיפה הברמנית ששמה דיסקים של גרנדדי? לאחר כעשר דקות התפלצת מואילה לבוא ולקחת הזמנה, למרות שיש רק עוד שולחן אחד מאויש במקום. "אין פילזנר" היא מבשרת לי, "נגמרה החבית לפני חמש דקות. בכלל, נשאר לנו רק סטרופראמן בהיר, גולדסטאר ובימיש". אני שואל אותה אם קרה איזה אסון קוסמי, שהרי המקום מתהדר בתריסר ברזי בירה, ועוד כשישים סוגי בירה בבקבוק. "התחלפו הבעלים" היא מפטירה, והולכת, בלי לקחת את ההזמנה. שאר הערב עובר בעגמומיות, עם עוד דוגמאות של שירות למופת וניהול נכון של בית בירה, ואני מחכה לטלטול בו יעיר אותי אמיר מהסיוט, או לפחות לאיזה מיני-מזל"ט שיתרסק במאפרה, אך לשווא.
אנחנו נפרדים בחוץ, אחרי סיכום שצריך למצוא מקום חדש לפגישות האלה, והולכים איש-איש למכוניתו. עוד חודש וחצי ניפגש שוב, לתקופה ארוכה הרבה יותר. מיני-מזל"ט לא יהיה, אני חושש, וגם לא בירה. אבל סוגיות ערכיות, יהיו גם יהיו.