הרפתקאות הצב-נחש

נוסע, לראשונה, לטרמינל 3 החדש. מרשים למדיי, אם כי מספר שאלות מזדקרות מייד לעיני הלא-מיומנת. מדוע נשארה הירידה הישנה מכביש מספר 1? לפי המרחק שנסענו מהכביש המהיר ועד לטרמינל עצמו, נראה שהטרמינל שוכן ממש בפאתים המזרחיים של תל אביב, נאמר בין שכונת התקווה והסינרמה. לא יותר פשוט לסלול כביש גישה מהכיוון הזה? בטרמינל עצמו, לאחר שהבנו שלטיסות היוצאות יש לעלות לקומה השלישית, התמצאנו בקלות, עד המכשול הבא: איזור הבידוק והצ'ק אין הוא איזור סטרילי, כלומר רק מי שטס בפועל רשאי להיכנס אליו. זה נראה הגיוני למדיי, להפחית את כמות האנשים באיזור רגיש זה (למרות שבמבט מבחוץ, הכאוס שנגרם שם עקב העמדה לא נכונה של מכונות השיקוף לא נופל מן האנדרלמוסיה המוכרת מהטרמינל הישן). אבל מה יעשו המלווים בזמן שיקיריהם נרמסים ע"י עגלותיהם העמוסות של שותפיהם לטיסה (כפי שהפליאה לתאר הכותבת, קוראת)? ובכן, גם לזה נמצא פתרון, בדמותו של מרכז קניות (לא דיוטי פרי!) השוכן מאחורי הדלפקים, ואשר פתוח לכולם. מבט מהיר על שלטי החנויות, ואני נמצא בסניף המקומי של "התו השמיני", המצטיין בשירות אדיב ובמחירי רצפה (החדש של כנסיית השכל ב 30 ש"ח!). "מזל שאין פה חנות של ציוד טיולים" אני חושב, בעודי בודק את ספח המאסטרכארד. המתנה נוספת, עד שאהובתי נחלצת מהתור ומצטרפת אליי לקפה, לפני שהיא נוסעת ממני לארצות הקור (7- ושלג, לפי התחזית המעודכנת) בענייני עסקים. עוד נשיקה אחרונה ועוד ליטוף על הלחי, בלי אור שקיעה גדול שיקל את הלחץ על העין השטופה.

בלה מיה

חוזר לעיר, הצלופחים מנגנים לי מלאנכוליה מתאימה עם הפריק היפהפה שלהם (45 ש"ח, שם). על הכריכה הפנימית כתוב "I bet you are flying inside". צודקים, אין מה לומר. חוזר לדירה, וכאילו חזרתי לתקופת הרווקות ההיא. הולך למחשב, 300 פריטים בתיבה, אין כוח לבדוק. הולך לטלוויזיה, אין מה לראות. חוזר למחשב, אולי אצרוב איזה סרט שהורדתי, אבל אין כוח לחכות להמרה ל-VCD (למה למה למה לא קניתי כרטיס TV למחשב? למה?). חוזר לטלויזיה, ללא שינוי. הראש פועם במיגרנת יום שבת המוכרת (באמת הגיע הזמן להוריד את כמות הקפה שאני שותה בעבודה, נמאס כבר מכאב ראש מפוצץ כל סופ"ש), אז אין כוח לצאת לשתות. הולך למיטה, לא נוח, לא מוצא לי מקום, בסוף נרדם, מאוחר מדי. בעבודה בבוקר, על קפה ועיניים טרוטות, הצ'יף אומר שהוא לא מבין מה אני מתלונן, כל ערב שלו נראה ככה. כנראה שכבר הספקתי לשכוח.