הרפתקאות הצב-נחש

לא תמיד הייתי אלכוהוליסט מועד. אמנם, עדויות של הוריי (שלא אומתו!), טוענות כי עוד בהיותי עולל כבן שנה וחצי, נהגתי לעבור בין השולחנות בשמחות משפחתיות ולרוקן את כוסות המשקאות האלכוהוליים (יין פטישים, וודקה קגלביץ' וכמובן ליקר סברה) שנותרו חצי מלאות. ברם, את שנותיי הבאות מאפיינת תקופת יובש, מעין זו ששררה בארה"ב בשנות העשרים של המאה הקודמת. אופני צריכת האלכוהול שנותרו פתוחים בפניי היו הבל פיו של הקודקוד (בריח סינגל מאלט) עת היה בא להשכיבנו לשינה, ונטייתה של הרס"פית לשים בפיה צמר גפן שהוספג בוודקה "בשביל כאב השיניים". עם התגייסי לצבא גיליתי מחדש את האלכוהול, אך מלבד אפיזודות בולטות בודדות (כגון התפרעות זכורה לטוב ב"כלבא שבוע" בירושלים או השתכרות של מוצב שלם בלבנון בליל הסדר) לא הייתי מאפיין תקופה זו כתקופה בה הבאתי שמחה לליבם של יצרני ויבואני המשקאות האלכוהוליים בארץ.

המפנה חל עם פציעתי, בסוף שירותי הצבאי, והיה באשמתם הברורה של הוריי היקרים. אחרי שלל ניתוחים, תקופת אשפוז מאושרת וגבסים על חלקים ניכרים וחשובים מגופי, הועברתי אחר כבוד לבית הוריי, לשלושה חודשי החלמה. בערב הראשון הוצג בפניי נוהל, שלא זכרתי דומה לו מהמחלקה האורתופדית בבית החולים. הקודקוד הביא מהארון הגבוה בקבוק ירוק, ממנו מזג נוזל בצבע אדום-עמוק לשלוש כוסות. כששאלתי מה זה, הוא ענה לי שזה פורט, ושכדאי שאשתה. הנהנתי ולגמתי מהנוזל העשיר בכוס. טעים. טעים אפילו יותר מיין פטישים. "שתה, שתה עוד" דחקה בי הרס"פית, בעוד הקודקוד ממלא מחדש את הכוס שהתרוקנה. "אתם מנסים לשכר אותי, או משהו?" תמהתי. "מה פתאום, זה רק כדי שתישן טוב" הם ענו כאיש אחד "וחוץ מזה, ידוע שזה עוזר להחלמה". וכך ליווה אותי הטקס ערב-ערב, במשך שלושה חודשים – פעם פורט, פעם שרי חצי יבש ופעם דרמביואי.

אחרי החלמתי גיליתי שאיני יכול להפסיק, ולאט-לאט הרחבתי את מעגל המוצרים. גיליתי עולם של טעמים ושל חוויות, שגדל מסביבי ככל שנכנסתי אליו יותר. ולאט-לאט שכחתי את המקור הרפואי של ההרגל. (למקור זה יש גם סימוכין היסטוריים, כפי שטרח ללמדני ידידי השבלול. היוונים היו הראשונים לתעד את סגולותיו של היין, בשיכוך כאבים ובהקלת השינה במקומות בעייתיים כגון שדה הקרב או סיפון הספינה. השבלול הוסיף וסיפר כי היוונים נשאו עימם יין מרוכז אותו דיללו במים ואף במי-ים, בעת הצורך).

עם פציעתי האחרונה קיבלתי שלל עצות. הרופא הפנה אותי למשככי הכאבים המקובלים. הרס"פית הציעה לי משלל התרופות ההומאופטיות שברשותה. ואילו אחותי הגדולה הציעה לי לשכב באלכסון על שורת כריות, כאשה בהיריון, ואף שלחה לי בקבוק חם, להקלה על הכאבים. מצאתי את עצמי שוכב במיטתי, שני אספירין במחזור הדם, משחת ארניקה מרוחה במרץ על הצלעות, שורת כריות מצד אחד ובקבוק חם בצד השני. ועדיין – לא נרדם. שוכב על הגב, עיניים עצומות, נשימות קצובות. הכאב פועם במרץ, והשינה – ממני והלאה. כך עברו עליי לילותיי בחוסר שינה, עד שהכתה בי ההכרה, ששכחתי את הידע הקדמון. העפתי את בקבוק הגלולות מהשידה, רוקנתי את הבקבוק החם והשבתי את הכריות למקומן המקורי. פסעתי אל הבר, מזגתי מנה נכבדה של לפרויג לכוס old-fashioned (אויה, המקאלן אזל!) והתיישבתי לכתוב פוסט זה.

והלילה, כן, הלילה אשכב לישון...