הרפתקאות הצב-נחש

ביקור פרידה בשכונה הישנה, לפני הזדכות על הדירה השכורה. שכונה שהמילה "שכונה" תפורה עליה, כמו שכונת ילדותי בקריות. מכולות שכונתיות, ספר שכונתי שזוכר אותך, סניף דואר קטן ודחוק, בית מרקחת שכונתי – מיקרוקוסמוס שלם, שאין מה לחפש מחוץ לו.

מנה אחרונה בפלאפל השכונתי, קפה אחרון בקונדיטוריה הקטנה, קניות אחרונות במכולת של הגרוזיני (הן כולן). הדירה מסויידת, שיק בטחון חוזר, ויכוח אחרון עם בעל הבית (הקרציה), סגירת חשבונות, מפתחות וטיפים לדיירים החדשים והפרק נחתם.

שמונה שנים, 3 דירות (כולן בעצם באותו הרחוב), אהבה גדולה (שגרה באותה השכונה), בשכונה הפכתי לאבא והלכתי עם הילדה נפוח כטווס, מתאפק מלצעוק "תראו אותי ואת הילדה שלי!". והשלום לשכונה הוא גם השלום לעיר ולגוש הזה, החנוק-אבל-נוח, המלא אנשים אבל מנוכר, תמיד תחרותי מאחורי חזות מוזנחת.

מתגעגע? לא ממש.

מתחרט? ממש לא.