השעון האכזר מצלצל שוב, בעקשנות מרגיזה. אני מנופף בזרועותיי אנה ואנה, אבל אחרי שזוגתי ממשיכה לישון בשלווה בלתי מופרעת, אני פותח חצי עין, רוכן אל השידה ומכבה אותו. המאבק הרגיל מתחיל, ובסופו אני יוצא מהמיטה החמה אל העולם הקר שבחוץ. הצלע שולחת לי איתות אזהרה, ובכל זאת אני פוסע אל החלון ופותח אותו, אולי מזג אויר קיצוני במיוחד יאלץ אותי לחזור למיטה. ההר ניצב מולי במלוא הדרו, עטור שמיים בהירים וצלולים, כולו אומר הוד. אני מרגיש את הדחף הזה, אותו דחף שפועם בכל גופי כבר שבועיים, מאיץ בי להתלבש ולעשות את דרכי אל ההר, כמתוכנן. ואז אני מרגיש את הכאב הזה, זה שמלווה אותי כמעט שלושה שבועות, עונה לדחף כמו היה ההד המוחזר שלו. המאבק בינם נמשך כמה רגעים, בעוד אני קפוא מול ההר, עד שהכאב מנצח.
אני מקבל את ההחלטה המושכלת לנוח עוד שבוע, לא להרוס את החופש של שבוע הבא, או את המילואים של עוד שלושה שבועות, ובאנחה כבדה אני מזדחל בחזרה למיטה, אל זוגתי שעודה ישנה, אדישה למאבק האדירים שהתחולל זה-עתה במרחק מטרים ספורים ממנה.
וההר – הוא עוד שם, מחכה לי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
