בוקר יום שני, פריז.
אחרי יומיים של סופ"ש, בהם ראינו רק צרפתים נינוחים ורגועים,
הגיע הזמן לראות אותם ביום עבודה. ומה רבה הפתעתנו כשביציאה ממלוננו הקט כמעט
נדרסנו ע"י מקומי המהלך במרץ רב על המדרכה, בואכה בולאוור סן ז'רמן.
אותו מקומי היה לבוש לעבודה, במכנסיים מחוייטים, חולצה מגוהצת וז'קט,
ובידו הימנית תיק עסקים. את התמונה האידילית שברה רק הילדה בת ה-4 שבכתה והתפתלה
תחת ידו השמאלית, ושטף הגערות בצרפתית שזרם מפיו לכיוונה, בלי להאט את ההליכה
המהירה.
גם בלי ידע בצרפתית (מעבר ל"בונז'ור" ו"פרלה-וו אנגלה?")
הבנו בדיוק את הנאמר. "נשבר הזין, כל בוקר אותו הסיפור, את לא מוכנה לקום,
וכשאת קמה את רוצה ללבוש שמלה, והסרט לשיער לא נראה לך, את רוצה סיכות, וכשאני
מוזג לך שוקו את רוצה חלב ואני מאחר לרכבת בגללך ומאחר לעבודה ומגיע מזיע ועצבני!
ח-ל-א-ס!!"
כך הלכנו מאחוריו כמאתיים מטר, כששנינו חושבים בדיוק אותו דבר,
"אחחח, זה היה יכול בקלות להיות אני". באמצע הדרך היה נראה שהיא נרגעת
(וחוזרת להתנהג כמו הילדים הצרפתים המחויטים ותרבותיים שראינו בסופ"ש). אביה
הוריד אותה למדרכה, אך כמובן שזו היתה רק הטעיה, והיא מייד השליכה את עצמה לשלולית
הקרובה. בתגובה אביה הרים אותה שוב מתחת לזרועו, אך הפעם ראש אחורה ורגליים קדימה,
והמשיך לגעור בה בקצב מתגבר תוך כדי פליק או שניים על ישבנה.
בצומת
הקרובה עצרנו ונפרדנו מהם בשלום חרישי. "אז מה מותק, קרואסון בבולנז'רי הקרוב
או שנשקיע ונלך לראות מה טרי אצל אריק קייזר?"