הרפתקאות הצב-נחש

לילה, חושך, כולם ישנים. רק הקפוצ'ון עוד במשרד, בועט במחשב, מקלל, יורק, מניח את רגליו על המושב ומפצח גרעינים.
שבוע קשה עבר על כוחותינו. כל העבודה שהצטברה בתקופת המילואים התפרצה, ובגדול. לכך הצטרפו שלל אירועים כגון מפגשים חברתיים, פורום הבירה של הפלס"ר, והזוגה שעבדה עד השעות הקטנות של הלילה, ערב-ערב. בנוסף, החמור יצא לשבוע מילואים אתמול, והשאיר אותי עם עבודה של שניים. והכל התפוצץ היום.

אחרי שהגעתי למיטה אחרי 2 לפנות בוקר, לא הצלחתי להירדם עד 3. "לפחות נפטרנו מהשכנים מהגיהנום בדירה ליד, בשעה טובה" היתה המחשבה האחרונה שחלפה בראשי לפני השינה "אני אוכל לישון כמו בנאדם הלילה, ולהגיע לעבודה קצת מאוחר". איפה. בשבע בבוקר החלו הקידוחים ושבירת הקירות מהדירה הסמוכה. שעה מצויינת, ביום מצוין, לשיפוצים. עייף ונרגן הגעתי לעבודה.
לא אלאה אתכם בתלאות שעברו עליי היום, לא באינטגרציה שהתחרגלה, לא בצוות השני שהיה אמור להשתתף באינטגרציה והתאדה מהמשרד לפני 15:00 (כרגיל!), ולא בסיסטם אדמיניסטרטור שהחליט שהיום, היום! הוא מביא לי מחשב נוסף, וגילה אחרי חמש דקות שהתקנת המחשב החדש דפקה את המחשב הישן, אבל לסדר אותו יהיה לו זמן רק בשבוע הבא.
אם החמור היה כאן, הייתי פותר את בעיותיי בסשן בן חמש דקות של האבקות בסגנון חופשי על רצפת החדר, תוך הטחת מוניטורים בראשים מזדמנים ושבירת קירות גבס, אבל כאמור, הדבר נבצר ממני. לכן נאלצתי להזמין את "בצל", קטן המתכנתים בחברה, לקרב ידידותי. המנוול סירב בנימוס, וכשהסתובבתי לחפש קורבן חדש, החטיף לי לטמה באוזן. בגלל זה אני שונא מכות עם אנשים קטנים – כמו כלבים קטנים, כל קרב אצלם הוא לחיים ולמוות, ולכן חוקי ההגינות אינם חלים עליהם, לדעתם. נאבקנו במשך שתי דקות, סידרתי לו את דוגמת השטיח על עור הפנים, אבל משהבנתי שזה לא כמו קרב טוב עם החמור, הרפיתי.
ועכשיו אני כאן, מנסה לסיים איזו הרצה לפני שאני מכיר בתבוסתי ופורש הביתה. יש לי רק דבר אחד להוסיף. דיר באלאק, מכבים. דיר באלאק. פופוביץ', אוברדוביץ' או אפילו דרזאן פטרוביץ' – אני מצפה לראות הלילה דם באולם!