| |
הרפתקאות הצב-נחש
אח שלי גיבור, In the country |
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2017
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | | | | 1 | | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 | 29 | | 30 | | | | | | |
| 4/2017
חמש מחשבות ליום השואה
- אחרי צפייה בכמה ניצולות שואה בסרטים כאלה ואחרים, הבנתי פתאום, שאני מתגעגע לסבתות שלי. לקול שלהן, לאינטונציה, למבטא, לסוודרים, לריח, לדירות, לאוכל. מתגעגע לעולם שהילדים שלי כבר לא יחוו.
- הייתי אתמול בטקס יום השואה בבית הספר של בתי הבכורה. היא הופיעה כחלק ממקהלת בית הספר, ושרה כסולנית בשיר אחד. ולא סתם - באידיש. לא האמנתי לגלות כמה זה מרגש אותי.
- רוב הילדים (והמורים, והאורחים) משפילים מבט בצפירה. כאילו אנחנו מחנכים את ילדינו להתבייש בצפירה. הביטו קדימה! אפשר להרהר בזוועות השואה גם עם עיניים קדימה.
- רוב הילדים (והמורים, והאורחים) לוחשים את "התקווה" משל היתה זו תפילה שאינם בטוחים במילותיה. במה אתם מתביישים? שרתי בקול גדול, וכמעט הרגשתי לבד.
- כל ערב, כשאני הולך לישון, אני עובר בין הילדים, מוודא שהם מכוסים, מלטף, מנשק. אבל ביום השואה, זה נעשה בהתכוונות יותר גדולה.
| |
| כינוי:
בן: 48 Google:
kapoochonתמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
