הרפתקאות הצב-נחש

רבים הם הקוראים פה, הנוהגים לכנות כותב שורות אלו בכינויים מכינויים שונים. החל מ"גוזמאי", דרך "מטורף ככובען" וכלה ב"מורעל" שהשתרש כאן לאחרונה, בשל סיבה עלומה כלשהי. לא אחת נולדים התיאורים עקב עוד פוסט אודות טיול, המעלה במוחו של הקורא תהייה כגון "הוא משוגע, את זה אני יודע. אבל בני לווייתו – אין לי יסוד לחשוד בשפיותם (פרט לעובדה שהם מסתובבים עם משוגע). מה עבר להם בראש כשיצאו איתו לדרך?" לטובת אותו קורא חד-אבחנה וזריז מחשבה הביאה מערכת בלוג "הרפתקאות הצב-נחש" פוסט חריג זה, בו יתוארו התהליכים הקוגניטיביים העוברים על בני לווייתו של הקפוצ'ון, בהולכם אחריו במדבר, בארץ לא זרועה, ובא לציון גואל.

עוד יום בהיר עלה על מפרץ אילת, השמש זרחה והטריסטרמיות צייצו בעליזות, בעת שהחניתי את הרכב בראש מעלה אילת. מזה זמן אני זומם לחקור לעומק את ההרים האדומים-שחורים האלה, ואין מתאים מיום בהיר בינואר לתכלית זו. יצאנו מהאוטו, העמסנו על הגב את התיקים והתחלנו לטפס בקלילות במעלה הר יורם.

איזה כיף, לקום מוקדם בבוקר בשביל לטייל, ועוד בחופש. נו, לפחות לא קר מדי. אבל עוד לא התעוררתי, וכבר אנחנו כאן. רגע, לאיפה אתה יוצא? אתה רוצה שגם אני אצא? המממם, אתה עם תיק על הגב, ועוד אחד ביד, אז אתה בטח מתכוון שאני אקח ממך אותו. טוב, את זה אני יכולה לעשות. רגע, לאיפה אתה הולך?

 הנוף מראש הר יורם היה מרשים, אבל הטיול רק התחיל, ואין טעם להתעכב. פנינו דרומה, כשמולנו נקודת הציון המשמעותית הראשונה בטיול – הר שלמה.

לאיפה אתה הולך? לשם?? דווקא להר הכי גבוה באזור? ועוד כזה תלול ומשונן? אבל עלינו כבר הר אחד, ולא נחנו בכלל בפסגה. רגע, חכה לי!

באוכף בין הר יורם והר שלמה עוברים כמעט 500 מיליון שנה בצעד אחד, צעד בין סלעי המשקע הימיים הצעירים של הראשון, לסלעי היסוד הקשישים של האחרון. יש מעט מקומות כאלה בעולם, ובטח בארץ. מהאוכף מתחילה עלייה תלולה לכיוון פסגת הר שלמה, אבל אנשי הרשות הניחו מעקות מתכת לאורך הקטעים האנכיים, אז אין בעיה מיוחדת.

לך, לך. לא, זה בסדר, אני אשאר פה מאחורה לבד. רק תעצור לשניה, שאוכל להשיג אותך ולזרוק אותך למטה, נראה אם גם אז תמשיך לפזז במעלה ההר בכזה קצב מהיר. אתה לא עוצר? טוב, אז אולי אזרוק את עצמי למטה. נראה אם תמשיך ללכת קדימה, או שאולי תבוא לראות אם אני בסדר. נו, כמו שאני מכירה אותך, בטח תמשיך קדימה. הנה – יש שם רכס משונן נחמד, ממש סנפיר, שנראה לי מתאים ליפול עליו.

למה היא שותקת כל העלייה? טוב, בטח היא מתרכזת בנוף. באמת מדהים פה. וגם העלייה לא נוראה מדי – היו בינתיים רק שני false horizons ונראה לי שעכשיו אנחנו באמת-באמת רואים את הפסגה האמיתית. אולי קשה לה? לא יכול להיות, שאלתי אותה קודם אם היא מסתדרת, והיא מלמלה בחזרה משהו על סנפירים. אולי היא מצאה מאובן, או שהיא מתכננת לקחת אותי לאכול דגים אח"כ. טוב, אני אצעק לה משהו לעידוד, על כל מקרה. אולי שהיא ממש פנתרת הרים? נשמע לי טוב.

סוף סוף! הפסגה. עכשיו אני אתיישב ולא אזוז, לא מעניין אותי כלום. אני רק צריכה לחשוב על מענה הולם לכינוי החדש שהוא הדביק לי. "פנתרת הרים"? מה זה צריך להיות? ולמה אתה לא יושב, זה מעייף אותי רק לראות אותך רץ מסביב באקסטאזה ומצלם ללא הרף. אתה לא רוצה לנוח קצת?

טוב, נחנו מספיק, צריך לזוז כי יש עוד הרבה להספיק היום. צריך לרדת את נחל בת שבע, (שכולם קוראים לו "נחל המפלים"). אני חושב שפה הקודקוד והרס"פית טיילו בשנה שעברה, והיא נפלה ולטענת הקודקוד פיצחה סלע עם הראש. נחל מדליק, הרבה מפלונים קטנים לגלוש או לרדת בסולמות. איך אמר הדתל"ש? "הרבה אחיזות מעניינות".

או, סוף-סוף ירידה. אני לא מבינה למה הוא מתעקש שעליות עדיפות – אני אקח ירידה כזאת, עם המפלים והכל, כל יום, רק לא לעלות עוד הר. אני באמת צריכה לברר מה הוא מתכנן להמשך, הוא אמר משהו על שסיימנו את נחל המפלים, ושהקניון שאנחנו בו עכשיו הוא נחל נטפים תחתון. אם אני מכירה אותו, וכנראה שאני מכירה אותו, זה אומר שיש גם נחל נטפים עליון! וזה אומר עוד עלייה!

הנחל הזה יפהפה! קניון אדום וחול צהוב בקרקעית, ישר מסרט אינדיאנה ג'ונסי. והעלייה פה ממש מתונה, בטח היא לא שמה לב בכלל. הסתכלתי בתיאור המסלול, והיה כתוב שיש שניים-שלושה מפלונים, בלי בעיות לעלות אותם בכלל. עלינו כבר שניים, ובאמת היה קליל. נדמה לי שבכלל הקטע הזה מדורג כטיול משפחות. או, הנה השלישי. הממממ. קצת גבוה יחסית ל"מפלון". טוב, נוריד את התיקים, אני אעלה ראשון, את תעבירי לי את התיקים ואז אמשוך אותך למעלה, בסדר? שיט, אין במה לתפוס כאן, אני חייב לעלות עוד, או שאחליק למטה.

יופי גאון. עכשיו אתה שם, ארבעה מטר מעליי ועשרה מטר ממני, ואני כאן, עם כל התיקים, וה"מפלון" הזה שאתה מזכיר שוב ושוב. מה עושים? לך, תשאיר אותי כאן, אני אחכה למסוק. טוב, בסדר, אני אפרק את התיקים ואזרוק לך כל פריט בנפרד. רק תיזהר לא ליפול כשאתה משתטח לתפוס את פק"ל הקפה האהוב שלך (שחלילה וחס לא יידפק הראש של הגזיה). בבית חולים יוספטל עוד אין לך תיק רפואי, נדמה לי. אה, יש לך? יופי. טוב, איך אני עכשיו עולה? לתת את כל מה שיש לי ולקפוץ? שוב אתה מביא ציטוטים מ"מבצע סבתא"? אל תדאג, אני אעלה, חכה חכה שאגיע לשם.

כל הכבוד לך, שעלית את המפל האחרון, בחיי. כבר התחלתי לתכנן איך אנחנו מתפשטים ומכינים חבל מהבגדים, בשביל שתוכלי לטפס. אולי בפעם הבאה. איי! לא להרביץ לי, בפעם הבאה אני אביא את החבל, בסדר. אל תדאגי, לא נשאר עוד הרבה. או-טו-טו מגיעים לעין נטפים, וזה כבר ממש הסוף.

זהו? זה כל המעיין, היחיד בהרי אילת בנובע כל השנה? בשבילו הלכנו עד כאן? ומה עכשיו? נכון מאוד, עלייה. אני יודעת שהיא קטנה, ואנחנו כבר בכביש, אבל אני נשבעת לך, בטיול הבא – רק ירידות, אתה שומע!

יאללה, עוד שני ק"מ ומגיעים לאוטו, המחכה בסבלנות למרגלות הר יורם. אחלה טיול. יופי של הרים, אנחנו נאלץ לחזור לפה, יש לי כבר כמה מסלולים בתכנון. יופי של פרטנרית יש לי, פנתרת הרים אמיתית, אין מה לומר.

רואים את הסוף, אתה אומר? סוף הדרך. תגיד, יא מטורף, מה אורך המסלול הזה שגררת אותי? מה??? 17-18 ק"מ? אתה חושב? לא יכולת להגיד מראש? הייתי שולחת אותך לבד. טוב, אני מודה, נהניתי. חוץ מהר שלמה, אני באמת לא סובלת עליות כאלה, אני פשוט לא מבינה מה כיף בזה. אני מודה, היה מאוד יפה. נהניתי, אמרתי לך כבר קודם, קרציה, נהניתי. תגיד מותק, כמה קלוריות אתה חושב ששרפתי?