הרפתקאות הצב-נחש

לך לך אל הרובע היהודי, שוטט בסמטאות, בין הבתים הישנים שעוד עומדים, ואלו שנהרסו זה מכבר. בחן את שלטי החנויות, ועלוץ אל מול כל אחד שנשמע יהודי. היכנס אל בית הכנסת הגדול, בית הכנסת הגדול ביותר באירופה (והשני בגודלו בעולם, לפי מדריך התיירים). בית הכנסת שנבנה לפני מאה וחצי, בסגנון-ספרדי מורי, כמין בבואה רחוקה של בית המקדש. בית הכנסת שהוחרם ע"י הקהילה האורתודוכסית של פשט, שלפי המדריך, בניה היו עוברים למדרכה ממול בעוברם ברחוב, כדי לא להכיר בשיקוץ. מבצרה של היהדות המתקדמת של מרכז אירופה, אותה יהדות ליברלית-מתבוללת, שהעזה להרים את ראשה ולהצהיר על עושרה בראש-חוצות. אותה יהדות שיצאה מהגטו באמצע המאה ה-19, והוכנסה אליו בחזרה מאה שנה מאוחר יותר. אני ראיתי שם כנסיה, מאוד מפוארת ומאוד מתנשאת מעל באיה, ללא דמויות הצלוב ועם מגני-דוד במקום צלבים, ובכל זאת – כנסיה. בכניסה עומד עבדקן (שלי לפחות נראה כשייך לקבוצה שהחרימה את המבנה הזה אי-אז) ומסביר לקבוצות המבקרים, בארבע שפות, שהצילום בתוך בית הכנסת אסור, אלא אם ירצו להרים תרומה, בנוסף לדמי הכניסה שכבר שילמו. אירופה.

בדלת ליד, מוזיאון יהדות הונגריה. במוזיאון תערוכה מסודרת בנושאי יהדות וחגי ישראל, ולידה תערוכה מבולבלת על שואת יהודי הונגריה. הראשונה נראית לי כתערוכה שהגרמנים היו עורכים, לו השניה הייתה צולחת בידם. שואת יהודי הונגריה התרחשה בקצב מואץ, כולה בשנה האחרונה של המלחמה, ולמרות זאת (ואולי עקב כך) הייתה יסודית וחריפה לא פחות מהשואות שהתרגשו על הקהילות היהודיות השכנות. כשמונים אלף יהודים שוכנים כיום בבודפשט. מה הם חושבים על השואה? על מדינת ישראל? על מיקומם היום בחברה ההונגרית? אני לא מוצא תשובות לשאלות האלו במוזיאון, גם לא בתערוכה לאומנות הונגרית בת זמננו שבקומה העליונה, ורק מתעכב לצלם לוחית זיכרון שמרגשת אותי לא פחות משאר המוזיאון.

 בחצר מאחור, יד ההנצחה לשואת יהודי הונגריה, פסל של עץ ממתכת, שעל כל אחד מעליו חרוט שם משפחה של אחד הנספים. מאות-אלפי עלים יש לו, לעץ, ואנחנו יושבים על ספסל וקוראים על פועלם של ראול וולנברג וחסידי אומות העולם הפחות ידועים ממנו. ואז רק יושבים, וחושבים.

 ובדרך החוצה, מתעכבים לסדר את המעיל, הצעיף, הכובע והכפפות לפני שהרוח והגשם יכו בנו, בגן הזיכרון, ובו קברי האחים של יהודי גטו בודפשט, 1944-1945. כן, גם זה חלק מהחופשה שלנו.