הרפתקאות הצב-נחש

יומיים לפני יום הזיכרון, מישהו שבר לי את הדגל של האוטו.

ירדתי למטה בבוקר, התקרבתי לאוטו ומייד ראיתי שמשהו חסר. זה לקח לי עוד שנייה ואז ה"סססססאממממקק" הארוך, מכל הלב. את הדגל השווה, שמחזיק אצלי מעמד כבר 4 שנים? דגל עם תפר כפול בקצה, לא כמו הדגלים המגעילים שנפרמים אחרי יומיים ברוח של נסיעה עירונית, ומביישים את בעל הרכב. הדגל שהחמור ואני הנפנו בפסגת Monte Perdido, אחרי הטיפוס הרצחני מ Goriz, אחרי הקרחון ואחרי ששרפתי את כל השערות ברגליים. איזו סיבה, לעזאזל, יש למישהו לשבור לי את הדגל?! הרי הוא לא יוכל לקחת אותו לאוטו שלו, החלאה. סתם ונדליזם, מהסוג הירוד ביותר.

ביום הזיכרון, בקרית שאול, כמו בכל שנה, עשר דקות אחרי הצפירה. שר הביטחון מדבר, אותו נאום סטנדרטי. הנאום הסטנדרטי מקובל עליי, אני לא חושב שחייבים להיות מקוריים בכל מעמד, ובכל מחיר, אבל אז הוא מתחיל לדבר על הכמיהה לשלום, ומשהו אצלי נשבר. די. מספיק עם זה. ה"שלום" הזה, מטבע הלשון השחוק ביותר, נזרק וסובב ונמעך פעמים כה רבות, עד שאיבד כל משמעות (במקרה הטוב) או שהיפך משמעות, ממש כמו היה עוד ביטוי אורווליאני. אני לא חושב שזה מה שינחם את המשפחות השכולות, או יעזור להם להתמודד, אבל גם ללא קשר, מאסתי בשימוש העלוב, ובמקרים כה רבים שקרי, במושג הזה. אני מתנודד מצד לצד במורת-רוח עד סוף הנאום.

בדרך החוצה מבית הקברות, אחרי הטקס והפרידה מהמשפחה של אוהד (אבא שלו עדיין לא זוכר את השם שלי, וזה בסדר גמור מבחינתי), אני ודרור יוצאים בין המוני האנשים. הוא בדרך לעוד כמה חלקות ובתי משפחות, לפני שהוא חוזר לגדוד שלו. אני שואל אותו איך הוא מתמודד עם משימת הגירוש שצפויה לגדוד שלו הקיץ. "ברמת הגדוד – אני מכין כל מה שצריך. ברמה האישית – בשתי דרכים עיקריות: הכחשה ותסכול". דרור, בוגר ישיבה עם מכינה קדם צבאית נחשבת, מפקד ומחנך, כבר יותר מתריסר שנים, מנסה להסביר מה הוא חושב, אבל בוחר לפסוח על הרגשתו. כמוני כמוהו. בסוף הוא אומר לי משהו חשוב. "למרות שאני חושב שמדובר בטעות איומה, אני יודע שמרגע שנקבל את המשימה, אנחנו חייבים לעמוד בה. כי ברגע שצה"ל ייכשל במשימה, ותהיה לא צבאית, ולא קשורה לייעודו – בו ברגע ייזרעו זרעי המלחמה הבאה". אני מודה שזו נקודה שלא חשבתי עליה, ומחליט להרהר בה עוד בדרך לאוטו. אנחנו נפרדים ומבטיחים לנסות להיפגש אצלו בבית (אני מקבל אישור לבוא בשבת!), לפני פגישתנו בקרית שאול, בשנה הבאה.

יומיים אחר-כך, מול הטלוויזיה בערב. הפסקה לתשדירים, פרומו לתוכנית החדשה של חיים יבין, האורים והתומים של מדורת השבט (במיל.), "מר טלוויזיה" בדימוס, "בארץ המתנחלים". אותן הסצנות הלעוסות, שני תמהונים בקרוון על גבעה, מזוקן דורך נשק ויורה, קטע ערוך היטב ובו אישה עטוית שביס מדברת על "לחבק אבנים". ממש חיית המתכת, חיית הברזל של מאיר אריאל, לה "פה לא מפסיק ללהג/אומר מה לרצות מה לחשוב/מה להיות מה לעשות/ואיך להתנהג". אני סוגר את הטלוויזיה, וחוזר לספר.

יומיים לפני יום הזיכרון, מישהו שבר לי את הדגל של האוטו.