הרפתקאות הצב-נחש

אמצע שנות ה-90, טקס סיום השלמה, בסיס צה"ל אי-שם בארץ.
האישיות הבכירה בטקס, ראש אמ"ן, מעניק דרגות לשורה של חיילים נבחרים. הצוער קפוצ'ון, ראשון משמאל, מיישר את השורה ומצדיע לאלוף יעלון. האלוף מצדיע בחזרה ("משחרר" בלשון הצבאית) ופונה להענקת הדרגות.

- מאיזו יחידה באת, קפוצ'ון?
- מ XXXX, המפקד.
- אה, יופי. ואיפה הציבו אותך לתפקיד הבא?
- פלס"ר YYY, המפקד.
- יופי של יחידה. שיהיה בהצלחה, סג"מ קפוצ'ון.
- תודה, המפקד.

כשהאלוף מסיים להעניק את דרגות הקצונה לשורה, הוא נעמד מולה. הסג"מ הטרי קפוצ'ון, מאז ומעולם אלוף בת"ס, מיישר את השורה ומצדיע, וברגע שהאלוף מרים את ידו למצח, משחרר אותו וחוזר בריצה אל מחלקתו. רס"ן אלון, מפקד המחלקה, לוחש לי בשפתיים קפוצות "קפוצ'ון, יא קרוע! הרגע שחררת את ראש אמ"ן". אני מפטיר איזה "וואללה" נבוך ומנסה להתרכז בצעידה הממתינה לנו (כשרגל שמאל קדימה, איזו יד צריכה להיות מקדימה? אלוף ת"ס, כבר אמרתי. אני לא מתכוון לספר על הפעם בה הצדעתי למפקד המפח"ש ביד שמאל).

אחרי שלוש שנים בתפקיד הרמטכ"ל, ואחרי זובור עלוב, בוגי משתחרר. אני לא מתכוון לסקור את הקריירה הצבאית של הרמטכ"ל הטוב ביותר ששירתי תחתיו. רמטכ"ל ישיר, שאמר את מה שחשב, שהביא את צה"ל לאינספור נצחונות קטנים במלחמה הגדולה והמתמשכת, ומעל הכל – שחי בתוך הצבא, יום-יום ושעה-שעה, שלא כמו כמה מקודמיו, שחשו כי תפקיד הרמטכ"ל הינו תפקידם הפוליטי הראשון ולא תפקידם הצבאי האחרון.

אז היום, בוגי, תרשה לי להצדיע לך בפעם האחרונה, ולהגיד תודה רבה.

משוחרר.