הרפתקאות הצב-נחש

"קום, קום. עוד נאחר לסבתא בגללך" עוקר אותי משנתי קול חסר סבלנות. לא כדאי לאחר לסבתא, אני יודע. סבתא, נציגה נאמנה של גלות פולין, גרה בכפר בין עצי הפרי, ונודעת בחוסר סובלנותה לאיחורים, כמו גם בריבת השזיפים המשובחת שלה. כשהיינו ילדים בילינו רבות מחופשותנו אצלה, במשלחות מחקר אל הגבעות המיוערות, בקרבות אבירים בחצר ובזלילת פירות מהעצים. עד היום, חצרה של סבתא מזכירה לי מין בוסתן אלוהים – עצי רימון, שקד, קלמנטינות, אשכוליות ושסקים. וגם שזיפים. מכולם זללתי.

חוץ מהשזיפים.

שנאתי שזיפים.

טעם הקליפה של שזיף בפי היה מעורר בי את רפלקס ההקאה. וסבתא – נאמנה למנהגי העדה – היתה מכריחה אותי לאכול אותם. אני חושב שהזכרון השלילי היחיד שיש לי משהותי אצלה הוא אכילת שזיפים בכפיה (חוץ מהפעם בה העלילו עליי ועל החמור ששברנו את המטר של סבא. אבל זה כבר סיפור אחר).

אני פותח את העיניים לאט ומביט בנפיל שמטלטל אותי. בגיל 18, באמצע טירונות חי"ר ועם גוף שמורכב משרירים, הורמונים ורעל, אחי הצעיר מזכיר לי פסל של אל יווני. הוא רואה שאני מתעורר, מפסיק לטלטל ומתחיל לספר לי את קורותיו בשבוע השדאות שסיים זה עתה. אני מנסה לדמיין את עצמי, בדיוק לפני 10 שנים, ולהשוות אליו. יש דימיון חיצוני ניכר, שרק מתחזק ע"י העייפות והבוץ בעיניים (כל הראש ב"היכון לקרב יום") ותספורת הטירונות, אבל אני נאלץ להודות שהוא יותר חזק משהייתי. וגם שבוע השדאות שלי נשמע קצת אחרת.

שדאות. איזו זוועה. ללא ספק נקודת השפל שלי בטירונות, שבאופן כללי הייתה דווקא בסדר. המאמץ הגופני הבלתי פוסק, החוסר באוכל ובשעות שינה והטרטורים המנטליים – חברו יחד לסיוט של שבוע. שנאתי לחפור שוחות באדמה הסלעית, שנאתי לעמוד ולצעוק במשך שעה "המפקד אסי, איצ'טקמה לווידה!" ושנאתי לשמור בלילה, אחרי כרסום של שני ביסי לוף, ולראות דרך ה SLS איך הסגל שלנו ממנגלים בפריקסט למטה. אבל הכי גרועים היו המסעות הליליים. כל לילה, אחרי שכבר הניחו לנו לזחול לשוחותינו הקצרות מדי ומלאות הנמלים, רגע אחרי עצימת העיניים היו מקפיצים אותנו למסע. וכך היינו, כמו טור של זומבים נושאי נשק-אפוד-פק"ל-תד"ל מקרטעים בשטח האימונים במשך שעתיים-שלוש, במצבים שונים של חוסר הכרה, עד שהיו משחררים אותנו לשינה קצרה. וחוזר חלילה. בשטח האימונים היו נטועות פיתות סוריות (דגם של מוצב סורי) , והגדיל לעשות המפקד גיא, שבהובילו אותנו לא הלך ביניהן, אלא עבר דרך כל פיתה ופיתה. וכך היינו מעפילים במעלה הסוללה החיצונית, יורדים מצידה השני, מעפילים אל הסוללה הפנימית ויורדים שוב, וכך גם ביציאה.

בלילה השלישי הגעתי קרוב לשבירה. כל צעד כאב. המשקל על הגב עבר דרך הכתפיים, לעמוד השדרה, לאגן, לברכיים ולקרסולים. מדי פעם הייתי מוצא בידיי משהו חדש, שמישהו עפוץ לא פחות ממני נתן לי. פעם ג'ריקן, פעם מזוודה של "וארו" ופעם אר פי ג'י (מכיוון שיש לי רק שתי ידיים אני מניח שגם אני חילקתי מתנות מסביב). היה לי כל כך רע שהתחלתי להזות. כנראה שלא האמנתי שיכול להיות כ"כ רע. ואז התחלתי לפנטז על פציעה. מה יכול להיות יותר טוב מלשבור איזו רגל עכשיו? יפתחו אלונקה, יקחו אותי לנ"נ ואיתו לבית חולים, ייגמר הסיוט. ואז, בירידה מאיזו פיתה, נדמה שניתן לי מבוקשי. בעודי מדרדר במורד הסוללה, נתפסה לי הרגל בין שני סלעים. החלק העליון של הגוף, המשיך קדימה, מתוך אינרציה, והרגל נשארה מאחור. יכולתי כמעט להרגיש איך העצם לא עומדת במאמץ ונשברת... ואז היא השתחררה ואני הוטלתי קדימה, מתגלגל במורד ומתרסק על קרקע המציאות הקשה בערימה של אמל"ח, שלם לחלוטין. אספתי את עצמי והמשכתי ללכת.

אני לא זוכר ממש מה קרה מיד אחר-כך. המסע נגמר והתיישבתי ליד השוחה, לא יודע מה לעשות, לא יכול לישון או לזוז. ואז הגיע הנ"נ מהבסיס, עם אנשים שחזרו משם ואספקה ליום המחר. הם פרקו אותו והורידו לידי שני ארגזי שזיפים. בלי לדעת מה אני עושה, שלחתי יד ואכלתי אחד. ועוד אחד. ועוד אחד.

כשהשחר עלה, שעתיים אחר-כך, היו לידי ארגז וחצי של שזיפים ודגם של פיתה סורית מגלעינים.

השבוע נגמר, על הפאקים שלי קיבלתי רק שעתיים ביציאה ויצאתי הביתה, ואחרי עוד חודש וחצי נגמרה גם הטירונות.

היום יש לי בעיקר זכרונות טובים, או לפחות מצחיקים, מהתקופה ההיא (הנוסטלגיה מוחקת את הקטעים הגרועים בצורה יסודית מאוד). אבל כנראה שהנפיל מחזיר אותי גם לפרטים ששכחתי, או הדחקתי.

אני מושך את עצמי מהמיטה ושוטף פנים. לובש בגדים חגיגיים (בכל זאת, ארוחת חג אצל סבתא) והולכים. שעה וחצי אחר-כך, אנחנו כבר אחרי המנה העיקרית, ובעיצומו של ויכוח לוהט על המירוץ של שוורצנגר למשרת מושל קליפורניה, ושל זאב רווח למועצת רמת גן. סבתא הולכת למטבח וחוזרת עם מגש ועליו 12 קעריות קומפוט. "11 רגילות, ואחת, לנכד האהוב שלי, בלי שזיפים".