הרפתקאות הצב-נחש

ביום רביעי, בשבוע שעבר, נגמרה השבעה לדוד בנימין.

דוד בנימין נולד בערב סוכות תרס"ח, לפני 99 שנה ומשהו. אנחנו קוראים לו "דוד בנימין" למרות שהוא לא דוד שלנו, אלא דוד של אמא, אבל ככה היא קוראת לו, וזה מה שקובע. הוא נולד בעיירה ראדין (אז בפולין, היום בליטא), והיה תלמיד של ה"חפץ חיים". כשאחותו, קלרה ("סבתא קלרה" בשבילי) עלתה לארץ בעקבות האידיאולוגיה הציונית ומות אימה, הוא כבר היה נשוי עם שתי בנות, חי את החיים הרגילים של יהודי מזרח אירופאי בתחילת המאה ה-20.

רגילים, כלומר, עד הכיבוש הגרמני. כנראה שלדוד בנימין היתה ראיה מפוכחת מספיק כדי לראות ולו חלק מהעתיד לקרות, כי הוא ברח מהעיירה לפושצ'ה, יערות הביצה האדירים של מזרח פולין, כדי להכין למשפחתו מקום מסתור. כשחזר לעיירה גילה שאיחר את המועד – מול עיניו חיסלו הגרמנים ועוזריהם את יהודי העיירה, כולל משפחתו. דוד בנימין ברח בחזרה לפושצ'ה, השורצת כנופיות שודדים ומגוון בורחים כמותו והצטרף לפרטיזנים. בחור הישיבה הצנום והגבוה לחם בשורותיהם עד תום המלחמה, בפעולות נגד הגרמנים ומשתפי הפעולה שלהם, ושרד את כדורי הגרמנים (שמצאו ילד שסחב על גבו), פרטיזנים אנטישמים ואימי החורף ביער.

אחרי המלחמה הסתובב באירופה, חיפש את שרידי משפחתו ובמחנה עקורים בגרמניה מצא אהבה חדשה ונישא בשנית. נשוי ועם שתי בנות (של אשתו, מנישואיה הקודמים) עלה לארץ, אבל כנראה שלא מצא את עצמו, כי לאחר שבע שנים ירד לקנדה, לאחר הבטחות דודה של אשתו ש"יסדר אותם" (מה שקרה, אבל במובן אחר). מטורונטו נדדו למילווקי וללוס אנג'לס. הילדות גדלו, עזבו את הבית והתחתנו, ודוד בנימין הפך לסבא, ואז לסבא-רבא. אשתו נפטרה, והוא נשאר עם משפחתה-משפחתו. לפני כמה שנים, בהיותו בן 93, נדרס ונפצע קשה. הוא שכב בבית החולים מחוסר הכרה, והרופאים המליצו למשפחתו לנתק אותו ממכשירי ההחייאה. המשפחה סירבה, ולאחר 14 שבועות בתרדמת, וללא טיפול, פרט לתומך-חיים, דוד בנימין התעורר. אמא נסעה אליו בקיץ שעבר, לאחר שביקש שתסייע לו לסדר את הצוואה, ושאר עניינים. כשחזרה סיפרה שהוא צלול לחלוטין, מדבר בתערובת לא תמיד מובנת של אנגלית ויידיש "אבל מאחורי העיניים הקשישות אתה רואה את המוח החריף של תלמיד הישיבה".

לפני כמה שבועות, עם צוואה מעודכנת כרצונו, תרומה לישיבה בירושלים וחלקת קבר בהר המנוחות, דוד בנימין סיים את סידוריו בעולם הזה. מצבו הבריאותי הדרדר במהירות, ובסוף השבוע שלפני חג השבועות נפטר. גופתו הוטסה לארץ רק אחרי החג, וביום חמישי בערב התייצבנו לחלוק לו כבוד אחרון. נינו בן ה-19, סטיב, שבא לארץ לשנתיים של לימודים בישיבה בקבוצת יבנה (וחוזר לארה"ב עוד כמה שבועות), נשא את ההספד. סטיב ספד לדוד בנימין באנגלית (מתובלת בקומץ יידיש), סקר את חייו וסיפר על יחסו לנכדיו ולניניו. את ההספד המרגש סיים באומרו כי סבא בנימין, במילה אחת, היה שורד.

העברתי את מבטי מסטיב בן ה-19, לובש החולצה הלבנה, חובש הכיפה השחורה ונושא הספר, אל הנפיל בן ה-20, לובש המדים הירוקים, חובש הכומתה השחורה ונושא 16-M מקוצר ומשופצר. והבנתי, כי ההבדל ביניהם, הוא ההבדל בין המילה בה בחר סטיב לתאר את דוד בנימין, "שורד", למילה בה אני הייתי בוחר, "לוחם". ומאחורי האלונקה שעליה ראיתי את דוד בנימין בפעם היחידה בחיי, הלכו שניהם.