רופאים מרגיזים חבר שלי. מצאו לו משהו, הם לא יודעים מה זה, אבל זה מלהיב אותם כי זה נורא נדיר והם רוצים לעקוב אחרי זה. הם עשו כבר את הקטע הזה לחמור, וכל זה מהווה סיבה מצויינת להיזכר בעוד כמה אפיזודות רפואיות מן העבר.
הזמן: לפני כשבע שנים.
המקום: מחלקה אורתופדית של בית חולים בצפון הארץ.
העיתוי: כשעה לפני עוד ניתוח בידי השמאלית.
התנוחה: יושב על מיטת בית החולים, יד ימין בגבס עד הכתף, יד שמאל בגבס "רגיל".
הרופא המרדים מגיע, לבדיקות טרום-ניתוח. ממלא את השאלון הסטנדרטי ("אתה רגיש לפניצילין?" "עניתי לכם בניתוח הקודם, לפני ארבעה ימים" "אז אתה רגיש?"). לפתע הוא צונח על ארבע ומתחיל למשמש את כף רגלי השמאלית.
אני: אה, סליחה, מה אתה מחפש שם?
הוא: מחפש וריד לפתוח לך. את יד שמאל אנחנו מנתחים, אז אי אפשר. יד ימין בגבס - כנ"ל. אז כף רגל שמאל הבאה בתור.
אני: [מנסה לחנוק אותו. קשה עם שתי ידיים בגבס - נסו ותהנו]
הוא: [חומק מהנסיונות המגושמים שלי] אל תלחץ, הורידים שלך בכף הרגל לא משהו, לא נראה לי שנפתח לך פה וריד.
אני: אה, יופי.
הוא: אל תשמח כל כך מהר, אם אני לא מוצא לך וריד בכף הרגל השניה, נפתח לך את וריד הצואר.
אני: מה??? [מנסה שוב לחנוק. הפעם עם הרגליים]
אחרי מו"מ קצר סיכמנו שהוא יכניס לי שאנט קטן ("של ילדים", כהגדרתו) ברגל, ובזמן הניתוח, כשאני ממילא אעופף בספירות עליונות, יחליף אותו. וכך היה. בסופו של דבר, הכאבים של אחרי הניתוח וההחלמה היו בסדר גודל יותר גרועים מפתיחת וריד ברגל.
3 ימים אח"כ, אותה מחלקה.
השפעת הסמים שמילאו אותי פגה לה, הכאבים התחילו ואני צועד מקצה המחלקה לקצה. גבס על כל יד, שאנט בכף רגל ימין, נקז עם שקית יוצא מגבס יד שמאל, מלא בנוזל עכור בלמ"ז. צעד - תנודה - צעד. וחוזר חלילה.
ילדה קטנה (כנראה מבקרת) עומדת במסדרון עם אימה, ומביטה בי באימה. היא נצמדת לה לרגל, כנאחזת בקרנות המזבח, ולוחשת, בקול שנשמע גם במחלקה האורולוגית, "הוא נראה כמו רובוקופ!".
אני מסנן משהו על כך שיש לי איפשהו את השאנט "לילדים" ואולי אני אפתח לה וריד בעזרתו והולך למיטה, מובס.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
