יום חול, תשע בערב. הזוגה שרועה על הספה מול המכשיר, הנפיל (שצ'ופר בחודש של שינוע טירונים ברחבי הבקו"ם) מתקין על המחשב עוד משחק יריות והקפוצ'ון יוצא לעסקיו הליליים. אחרי שהוא פותח את הדלת ונועץ את המפתח בצידה החיצוני הוא מספיק עוד להסתובב ולהפריח נשיקת פרידה לזוגתו, לפני שהדלת נסגרת מאחוריו.
ארבע לפנות בוקר, יום המחרת. הקפוצ'ון שב מעיסוקיו המפוקפקים, ולאחר ארבעה סיבובים הוא מוצא סוף-סוף חניה ומשרך את דרכו בכבדות לבית. בעודו עולה במדרגות הוא מפשפש בכיסיו אחר מפתחות הדירה, אך מעלה חרס בידו. למרבה ההפתעה, בהגיעו לדלת מחכה לו צרור המפתחות, נעוץ במנעול בצידה החיצוני של הדלת, כפי שהיה במשך שבע השעות האחרונות. הקפוצ'ון מקלל את זכרונו המקליש ואת חום יולי-אוגוסט המהביל ומודה לקארמה שלו ששמרה על אהוביו ורכושו מכל רע אחרי שהפקיר את בטחונם, שוטף את עצמו במים קרים וצונח למיטה.
עשר באותו בוקר, הקפוצ'ון מקיץ משנת לילה קצרה ומתארגן באיטיות ליום העבודה הממתין לו. אחרי המקלחת, צחצוח השיניים ובדיקת המייל אי אפשר לדחות עוד את הקץ, אבל בדלת הוא מגלה שאין מפתח. חיפוש מהיר בדירה, ועוד פרץ קללות, ארוך מקודמו, תוך כדי שהקפוצ'ון קולט שהוא כלוא כארי בסוגר, לאחר שהנפיל לקח את המפתח שלו. למזלו, הנפיל משתחרר מוקדם מהבקו"ם ומשחרר אותו מכלאו מעט לפני שתים-עשרה. רוטן ונוהם יוצא הקפוצ'ון לעבודתו, מעווה את פניו אל השמיים ומנופף לעומתם באגרוף קמוץ.
יש לי הרבה מה לכתוב, ואין לי מה לכתוב, או שאיני יכול לכתוב את מה שאני רוצה, ואיני רוצה לכתוב את מה שאני יכול. דומה שהמילים והסיפורים כלואים בכלוב, והמפתח אינו בידיי – רק הזמן ישחרר אותם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
