שוב הטעם היבש הזה בפה, של הרבה אלכוהול ויותר מדי סיגריות. הטעם הזה, שכמה שלא תצחצח שיניים, לא יעבור (ובוא לא נחשוב על הטעם מחר בבוקר). ושוב כוס מים מהשידה ליד המיטה. הכוס השניה, אחרי זו שכבר בבטן. שלא להתייבש או, חלילה וחס, להקיא. ושוב מאיר אריאל במערכת, מחרבן בשביל לעשן. ושוב המנורה מטילה צללים על קירות החדר הקטן. ושוב החרמנות האדירה הזו, מצטברת בחלציים ומשם יוצאת לכל הכיוונים, אבל בעיקר למעלה, לראש. ושוב בחורה בלי שם משפחה בשירותים, מורידה את המים, באמבטיה, שוטפת ידיים, בודקת מה נשאר מהאיפור אחרי שעה של גיפופים ומזמוזים, מסתכלת על עצמה, אולי חושבת, אולי מתחרטת? ואולי אין שם בחורה? ומי בכלל צריך בחורה באמבטיה כשאתן כולכן כאן? הנשים ששכבתי איתן, והנשים שרציתי לשכב איתן ולא רצו אותי. והנשים שרצו אותי ולא רציתי אותן. והנשים שרציתי ולא ידעתי איך. והנשים שרצו ולא ידעתי. והחברות שהרסתי. והידידות שלא. והיזיזות שהרסה אותי. מי צריך גוף של אשה, כשיש לו רבות כל-כך בראש? לא אני. מאיר אריאל דורך על ארץ ולא שם לב, ואני לוקח עוד שלוק מים, מכבה את האור והולך לישון.
גברת
בדקתי, ואין פרודות בסופר. אולי בחניון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
