הרפתקאות הצב-נחש

שישי, 5:45

השעון מצלצל, אני מבליע קללה אל הכר, והולך לצחצח שיניים. בדרך חזרה אני מנער את הנפיל, שלא מבליע את הקללה. צריך לדחוף את האוכל מהמקרר לתיקים, ומהר, כי החמור כבר בדרך, ואחרי שהוא התעורר ב 5 הוא באמת נרגן, וזה כבר מסוכן.

שישי, 9:00

פורקים מהטרמפ בקצהו הדרומי של המכתש הגדול ומארגנים ארוחת בוקר. זיו פותח את התיק ומוציא Tortia de papas עטופה ברדיד אלומיניום. תבורכנה ידי האשה, ששולחת את הגבר שלה למדבר בנשיקה וטורטיה. פה מתחיל התהליך של העברת משקל מהתיק שעל הגב אל הכרס שעל הבטן, תהליך שמומלץ בכל מדריכי ההליכה והתרמילאות. זו גם הזדמנות להיכרות בין כולם ולהיכרות של כולם עם המסלול. נצפו כמה גבות מורמות, אבל ההסתייגויות, אם היו, לא יצאו לאויר המכתש.

שישי, 9:30

עליה ראשונה. כל טרק שמכבד את עצמו מתחיל בעליה, והטרק הזה אינו יוצא דופן מבחינה זו. אני חושב שככה צריך להתחיל, ללחוץ על הגוף הסרבן ולהכריח אותו למצוא את הקצב שלו, של הנשימה, ההליכה והמנוחה, אותו קצב נסבל, שבו הוא יכול להמשיך עד קץ הכל, או לפחות קץ המדבר. והגוף סרבן – יותר מדי זמן עבר מאז נשאתי תרמיל כזה גדול בשביל לא מוכר. אבל אחרי שעה או שעתיים, אני והגוף מגיעים לאיזו פשרה, ופתאום הכל מוכר – השביל, המשקל והמדבר, כולם מברכים אותי בברכת "ברוך הבא" ו"איפה היית? התגעגענו". גם אני, אחים שלי, גם אני.

שישי, 12:00

יושבים ומכרסמים פירות יבשים בראש אחת הפסגות. הכי טוב פירות יבשים. גם סוכרים זמינים לגוף העייף, גם יחס ערך אנרגיה/משקל מצוין, גם עוזר ליציאות, בעיקר אם אתה חי על אורז וקוסקוס וגם טעים. אני אעדיף את זה על כל אנרג'י בר שלא יהיה (ובטח על זה עם חתיכות האשכולית האדומה, סיבו!). אני מכרסם ומביט מסביב. הפלטה הסורית גוברת על הפלטה האפריקנית בכמה מ"מ בשנה, במירוץ שלהן צפונה, וכאילו שההפסד המביש הזה לא מספיק, הוא מותיר בפלטה האפריקנית קמטים ושברים. בנגב הצפוני יש ארבעה קמרים, כמעט מקבילים זה לזה, במאונך לשבר הגדול. אני יושב על ראש קמר חתירה ומנסה לדמיין, בהילוך מהיר, את הקימוט האדיר, את השבירה ואת היווצרות המכתש. כושה מעיר אותי מההזיה כשהוא עומס את התרמיל על גבו ומתחיל ללכת. אין ברירה אלא להמשיך.

שישי, 16:00

נגמרה ההליכה להיום. החושך מתקרב ולנ.ג. 682 נעלה רק מחר. כולם שמחים להיפטר מהתרמילים הכבדים ל 15 שעות, ולהתמקד במה שאנחנו עושים טוב באמת – לאכול. הטיול מפשיט את החיים מקליפותיהם ומשאיר רק את הליבה, את הבסיס. נותרים הצרכים הבסיסיים ביותר – מים, אוכל, בגדים חמים, משטח ישר לשק"ש. כל כך פשוט להיות מסופק די צרכך, להיות מאושר. הקושי הפיזי מקלף את האנשים מקליפותיהם ומקרב אותם. אנשים שאתמול לא הכירו מוצאים שפה משותפת. גשם קל מרטיב את המדבר ואותנו, הפלסק עובר מפה לפה ומחמם את הגוף ולאור הכוכבים אנשים מתכסים בשק"ש ונרדמים. 

שבת, 6:00

שק"ש טוב באמת, מחמם אותך יותר, ככל שאתה לובש פחות. משהו עם העברת חום מהגוף לסיבים החלולים של השק"ש, שמתמלאים באויר חם, מתנפחים ומקרינים את החום בחזרה אל הגוף. ישנתי עירום, וישנתי טוב. השק"ש היה ספוג מבחוץ בטל (זיו – כמה פעמים אני צריך להגיד לך, זה לא גשם) ויבש מבפנים. כנראה שהוא עונה לתיאור של טוב באמת. התרמילים הצטמצמו לעומת אתמול, אחרי שכמעט חצי מכמות המים ויותר מחצי מכמות האוכל נגוזו להם. עדיין התרמיל כבד. תרמיל בטרק הוא כמו האפוד במילואים – כל יום כבד מעט מהיום הקודם. בחוסר רצון אנו יוצאים אל צינת הבוקר, העלייה הגדולה ל 682 עדיין ממתינה לנו.

שבת, 10:30

ארוחת בוקר שניה בראש הרכס. אין כמו תיאבון טרקים ליצור שילובים נוסח סנדביץ' עם שוקולד, טונה וגבינה צהובה. לפי המפה, האוכף שמתחתיו התמקמנו הוא ראש העליה האחרונה בטיול. עוד ירידה של 4 ק"מ בנחל עפרן, ורק מישור צין מפריד בינינו לסיום.

שבת, 11:30

מי לימד אותך לקרוא מפה? אחרי ירידה סבירה בנחל, וכמה גבים יפהפיים, קטע קניוני של 500 מטר בקו אווירי מתגלה כשני ק"מ של טיפוס וירידה במצוקים, דרך שדות בולדרים ומעל דרדרות. עייפות מולידה טעויות בשיקול הדעת, ואלו – מולידות נפילות והחלקות. אחרי שעה וחצי, כולנו בחיים, שוכבים בצל בשפך הנחל, מכרסמים פכסמים ומלקקים רקיקים.

שבת, 13:30

13 ק"מ יש בינינו ובין שער מפעל אורון, שם אמורה לחכות המונית ב 16:00. הליכה מהירה בשביל רחב במישור, שינוי מרענן לאחר יום וחצי של הליכה קשה בשיפוע צד. עוברים את גבעת מדור, ומישהו מציע לגלף בשורת עמודי הסלע שבחזיתה את פניהם של חברי מרכז הליכוד, משל היתה הר ראשמור שלנו. מצפון מלווה אותנו הר כרבולת, על שלל פסגותיו. "שם היינו אתמול, גילי. ושם. ושם. ושם".

 שבת, 16:00

יוסי מ"מוניות א. א. אורן" כבר מחכה בש.ג. כשאנחנו מגיעים. בלי טקסים אנחנו עולים לטרנזיט.

שבת, 17:22

מגיעים למרחצאות החמים ב"נווה מדבר". כל מילה נוספת מיותרת.

תודות

תודה למודן, The North Face ו MSR, הספונסרים הלא רשמיים של המסע.

תודה לג'והן ג'יימיסון ובניו, על קו מוצרים מצוין ומסורת של יותר מ 220 שנה.

תודה לגילי, שזכה לתואר "רוקי הטיול". שופט 2PS או לא, עמדת בזה בכבוד.

תודה לכושה, על ניווט והובלה למופת (ותודה שלא גנבת לי את השק"ש).

תודה לזיו, על האופטימיות הנצחית והחיוך שכלום לא יכול להוריד מהפנים.

תודה לסיבו, על ארגון מנהלות בנגב בסטנדרט של מפעל שעונים שויצרי. ועל הספגטי הכי טוב שאי פעם נראה ברכס חתירה.

תודה לנפיל, שבא קרוע משבוע כיתה מתקדם ובכל זאת החליט להשקיע יומיים מהרגילה באחיו הגדול.

תודה לחמור, על שתי רגליים ארוכות-ארוכות שתמיד אפשר לסמוך עליהן.

מה קורה בשבת הקרובה?