גרביים תרמיות
לכל מי שעוד מטייל עם גרבי כותנה צבאיות, הגיע הזמן לשדרג. לא רק שכותנה מחממת פחות טוב, אלא בעיקר יכולת החימום שלה, אחרי שנרטבה, שואפת לאפס. בשביל שתירטב הגרב לא חייבים לצלוח נהרות – מספיק להזיע עקב היות נעלי טיול (ע"ע) סגורות מאוד מטבען ובעזרתה האדיבה של מעט הליכה מאומצת בעליה (ע"ע). תוסיפו לזה את העובי הדק יחסית של גרביים אלה (בעיקר אחרי 3-4 שנות שירות מאומץ) וקיבלתם שפשופים ובהונות רגליים מעוכות (במקרה הטוב) או דבוקות זו לזו בדם קרוש (במקרה הרע). מומלץ לשדרג את המלתחה לפחות לגרבי צמר עבות, ורצוי לגרביים תרמיות אמיתיות. הללו עשויות מסיבים סינתטיים שונים ומשונים, או משילוב של הנ"ל וצמר, ועובדתית מפחיתות את ההזעה, מונעות שפשופים בכף הרגל ומספקות פיצ'רים אזוטריים כמו תמיכה משופרת בעקב ושאר ירקות. הן ממשיכות לחמם גם אחרי צליחת נהרות קפואים – רק מורידים את הנעל, סוחטים את הגרב ולובשים מחדש – טמפרטורת הגוף כבר תייבש את מה שנשאר. מצוין, כמובן, גם לשירות המילואים בחורף בהרים מעל שכם מכורתנו.
הבעיה היחידה עם הפלא היא, כמובן, מחירו היקר. הגזלנים מ"למטייל" גובים 100 ₪ ויותר לזוג (!!!) ועמיתיהם מ"ריקושט" ודומיה מחרים-מחזיקים אחריהם. האופציות הן או לקנות שני זוגות ב"לכל הרוחות" בקיבוץ גבעת חיים, במחיר יותר סביר, ולצרף קונטיינר פונגימון (ולהחליף גרביים רק כל יומיים-שלושה, מה שיחסוך משקל ונפח מיותרים), או לבקש מהדוד העשיר מאמריקה להביא ארבעה זוגות בביקורו הבא בארץ מחנות REI הקרובה למקום מגוריו (7.49 דולר במבצעי הסתיו).
גז
לא, לא ההוא מהשואה. מדובר, כמובן בבלוני גז לגזיה, כזו שמהווה חלק עיקרי בפק"ל הקפה (ע"ע). יש שני סוגים עיקריים של בלוני גז – נאטמים (עם שסתום והברגה) ומנוקבים, שמרגע החיבור לגזיה לא ניתן לפרקם עד שסיימת את הגז (אלא אם אתה מעוניין שיחשבו שאתה חבר בארגון הטרור הבאסקי, כמו שאירע לחמור בספטמבר 2002 בפירנאים). הסוג הראשון יקר יותר, אך נוח יותר לשימוש (קל יותר לארוז את הבלון וראש המבער בנפרד, וזה גם מונע מהחיבור לקבל מכות ולהידפק, מה שעלול להוביל לחשד בחברות בארגוני טרור כנ"ל). בעיה נוספת היא נדירותו היחסית של סוג זה, בעיקר כשאתה טס לחו"ל וצריך לרכוש את בלוני הגז במקום זר (אסור להטיס בלוני גז) – מה שעשוי להוביל לטרקים חוזרים ונשנים בעיירת המוצא של המסלול בטרם היציאה, ולבסוף לקנייה של גזיה נוספת והיסחבות בהרים עם משקל כפול (שוב, סיפור אמיתי ומצער). הפתרון עשוי להימצא בדמות מתאם לגזיה מסוג א' ובלון מסוג ב' (אני מת על חוכמה שבדיעבד!).
שימוש מקורי במיוחד לגז שבגזיה הגיתי בפסגת מונטה פרדידו, ההר הגבוה ביותר בפירנאים האראגוניים (באותו טיול בסתיו 2002). אחרי טיפוס של 1100 מטר מבקתת הבסיס, הליכה בשלוחת סכין משופעת וחציית קרחון קטן, ניצבו רגלינו בפסגה. הנפנו את דגל ישראל, התפעלנו מהנוף ואף לגמנו מעט ג'יימסון מהפלאסק, שמצידו נחטף ע"י מטפס הרים ספרדי גברתן, שלעלע את כל תוכנו בשלוק אחד, והודה לנו בקולו הגרוני. זה היה האות עבורי להתיישב על הסלע בשיא הפסגה ולהכין קפה. כדי להגן על הגזיה ממשבי הרוח העזים התיישבתי בישיבה מזרחית כשהגזיה בין רגליי החשופות. המצית סירב להידלק בלחיצה הראשונה והשניה, וכשלבסוף הוציא ניצוץ, נדלק ענן הגז שנכלא בין רגליי בנהמה עזה, והפסגה התמלאה בריח של שיער שרוף. כך יצרתי את השילוב המנצח של אפילציה ללא כאבים בזמן טרק – צא להרים, ותשוב חטוב וחלק, כאחרון המטרוסקסואלים.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
