הרפתקאות הצב-נחש

בראשית היתה סבתא. ואז הירך התחילה לשגע אותה. ולכאוב, ולכאוב. רופאים באו והלכו, מרשמים נצרכו בעשרותיהם. ללא הועיל. עד שהוא בא. הוא לא הפך את החיים על פיהם - אבל בזכותו, הכאב הפך מעט יותר נסבל (והיאוש יותר נוח).

ואז היתה אמא. ובפרק האגודל החלו שינויים ניווניים, כיאה לאשה בגילה שעובדת הרבה עם הידיים. והכאבים גברו והתעצמו. ושוב הוא בא. ועד הניתוח, שמו היה נישא על השפתיים, כמין משיח לשעה (או לשתים עשרה שעות), שבתאי צבי של הכאב.

ואז היה קפוצ'ון. ויהי בוקר ויהי ערב, ויתחזה לאנתוני פרקר. וימצא את עצמו מוטל על הרצפה, אוחז ברגלו ונאנק מכאב. ובחלוף היום, והכאב עוד שם, הנהו עומד בתור בין עשרות פנסיונריות, בדרכו אל הישועה. והיא לא איחרה לבוא.

ולא נותר לי אלא לשאול, מעשי אמהות - סימן לבנים?