אחרי זמן קצר, אך מענג, נפרדתי מהשודדת. אמרתי לה שנראה לי שהיא מחפשת יותר ממה שיש לי לתת, שהיא יודעת את מצבי הנוכחי ושלא נראה לי שזה ישתנה. היא קיבלה את זה יפה, הודתה לי על הכנות ויצאה לדרכה, כנראה כדי לשדוד עריסה נוספת. את תחושת ההקלה חגגתי על בירה. למה אני מרגיש הקלה, ניסיתי להבין, בעודי נובר בהררי הכביסה המצטברת, תר אחרי הגופיה השחורה שאני אוהב. הרגע ויתרתי על מערכת יחסים שכללה סקס, יין טוב ובוסה נובה, מצב שהיה יכול להימשך בקלות עוד מספר שבועות. השודדת נראית טוב, והיא נעימה, אינטליגנטית וזורמת. ואני – לא יצאתי איתה בשביל להכיר את אשת חלומותיי, אלא בשביל הכיף. וכיף זה היה. לכאורה, מצב אידיאלי. ובכל זאת, הקלה. ניסיתי להסביר את ההקלה בבירה, אבל יש לי בבית רק גולדסטאר. יצאתי וחיפשתי הסבר במקורות.
ב"המלט", פולוניוס מברך את בנו שיוצא לארצות ניכר. הוא גם מציע לו מספר עצות (מין גרסה שייקספירית לעשר הדברות?), שהאחרונה בהן היא
“…This above all, to thine ownself be true,
And it must follow, as the night the day,
Thou canst not then be false to any man…”
הפילוסוף הירושלמי החביב עליי ניסח את זה בפשטות בזמן נסיעה לעיר הקודש. "איזה כיף זה להגיד למישהו את האמת!". זה היה אחרי שהוא נשבר, נכנס למשרדו של הבוס הגדול ושטף אותו במשך שלושים דקות (צעד מאוד לא אופייני, לפחות לדעת מי שמכיר את הפילוסוף הירושלמי). "יכול להיות שיפטרו אותי עכשיו, אבל זה על הזין שלי. את ההרגשה הטובה לא יצליחו לקחת ממני". "ממילא לא כיף שם, אחרי שהתפטרתי" חשבתי והמשכתי בדרכי להדלקת נרות וסביאת לביבות וסופגניות.
למחרת התחילו לי כאבים בגרון ואחרי עוד יום (ועוד לביבות) מצאתי את עצמי מוטל במיטה, מוקף ממחטות משומשות ורחמים עצמיים. בעודי חושב האם לשחק את הגיבור וללכת לעבודה, נזכרתי שוב בהקלה משלשום. כנראה שהם צדקו. אמירת האמת מעניקה לנו כח, וגורמת לנו להרגיש טוב. התקשרתי לבוס להגיד לו שאני חולה, ושנדבר בשבוע הבא. עברו מאז יומיים וחצי, ואני עדיין גוסס. כנראה שחיידקי השפעת הזונות פיתחו עמידות לאמת.
בדרך אגב
אני חולה ממש גרוע. אין לי סבלנות לכלום, לא לספרים וגם לא לרחמים עצמיים. זו הזדמנות נוספת להיוכח עד כמה אין בטלויזיה שום תוכן ראוי, עד כמה העיתונים צהובים וכמה חבל שעוד לא חיברתי את המחשב לטלויזיה (כדי שאוכל להשלים את כל הפרקים של Six Feet Under שהפסדתי). ובכל זאת נרשמו מספר הישגים. מעלה אבק בא לסעוד אותי, והביא חברה נעימה ושווארמה טעימה. קראתי את Blue Latitudes של טוני הורביץ (סגירת מעגל עם קפטן ג'יימס קוק) וראיתי, סוף סוף, את "צומת מילר" (הנהדר!) של האחים כהן.
אבל, אני חושב, הגיע הזמן להבריא, גם מהשפעת וגם מהקרע בתאומים, ולחזור לפעילות. אז יחזור המצברוח וגם יחזרו הפוסטים הקלילים, אני מקווה. מה נהיה פה? כתבתי פוסט שהיה מתאים לפילוסוף הירושלמי.
סתם ציטוט
Rod: I feel for you, man. But a real man wouldn't shoplift the pootie from a single mom.
Jerry: I didn't shoplift the pootie.
[Rod gives him a long Look]
Jerry: Alright. I shoplifted the pootie.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
