הרפתקאות הצב-נחש

כפי שידוע, אינני מחובבי הבירוקרטיה הישראלית על ענפיה, וככזה אני ממעט במגע עימה עד כמה שאני יכול. ברם, באחד מאמשים אלו נאלצתי להתייצב באגף לרישוי כלי יריה של משרד הפנים, לשם הסדרת עניין מסוים.

האודיסיאה התחילה בבירור שעות הפתיחה והכתובת של אותו אגף בעיר הפלך תל אביב. באתר האינטרנט של המשרד צוין שהם מקבלים קהל בימים א', ג' וה' בשעות 8:00 עד 12:00, במשרדם אשר בדרך מנחם בגין מספר 125. פניתי לאתרי המפות החביבים עליי אך, שוד ושבר, כולם עד אחד התעקשו כי לא קיים בית מספר 125 בדרך מנחם בגין אשר בתל אביב. הייתכן כי לא עודכנו האתרים? הייתכן כי משרד הפנים המציא כתובת שאינה קיימת כדי שלא יחויב בתשלום ארנונה? ואולי כדי שלא יופיעו אזרחים ויתבעו שרות? חזרתי לאתר משרד הפנים ולאחר חיטוט מניה-וביה מצאתי את המפה הנהדרת, המובאת להלן:

ממפה זו הצלחתי להסיק כי שר הפנים אוהב עוגיות בצורת כוכבים (או נושא עיניו למשרה במשרד הפנים האמריקני) וכמו כן שהמשרדים ממוקמים בפינת דרך מנחם בגין ורחוב החשמונאים. השכמתי קום בבוקר יום ג', נסעתי אל העיר הגדולה והחניתי את מכוניתי בקרבת מקום.

צעדתי אל פינת החשמונאים-בגין, ולתדהמתי כל אשר נמצא שם הוא מתקן קודר למראה של חברת החשמל. המשכתי במעלה דרך בגין, עד שמצאתי, בצומת עם רחוב קפלן, את "מגדל הקריה" המפואר ובו שוכן משרד הפנים. נעמדתי בתור לבדיקה הבטחונית בכניסה לבניין והתחלתי למדוד זמן.

פנים הבניין מפואר כצידו החיצוני, שילוט מאיר עיניים מפנה אל משרד הפנים, אני עולה בשני דרגנועים ונתקל בתור. שני תורים, ליתר דיוק, לכל אחת מעמדות השיקוף שבכניסה למשרד הפנים עצמו. מה עדיף, אני תוהה, תור בן שלושים איש, בהם שלוש ערבים, או עשרים וחמישה איש בהם שני פועלים זרים? אני נעמד בשני, וכמובן שהראשון טס דרך הבדיקות בעוד הסלקטור בתור שלי עובר על אילן היוחסין של כל פועל זר, עד המאה השלישית לספירה. לאחר שאני עובר, סוף-סוף, דרך מתקן השיקוף מגיע תורו של התיק שלי להתפרק לגורמים ראשוניים, תהליך בו הסלקטור היעיל מוצא אצלי כלי נשק אימתני:

אני מופנה להפקדת האולר, ואחרי שאני מגיע לראש תור זה אני מופנה לתור לעמדת המודיעין (בה מחלקים מספרים לעמדות שירות הלקוחות). אחרי מספר דקות אני פונה אל האגף לרישוי כלי-יריה כשהמספר הנכסף בידי. באגף אין תור (טוב, לא במובן של אנשים שעומדים אחד אחרי השני). יש שם קבוצה של אנשים הנשענים על הקיר, מספרים בידיהם ומבטים שוטמים בעיניהם. אין מקומות ישיבה באזור ההמתנה, ומתוך שלוש עמדות קבלה, שתיים מאוישות, ואחת ממש מקבלת קהל! (הכונפה בעמדה השניה עסוקה במה שנראה כעבודת ניירת. אולי הוא מוציאה עבורי רישיון לאולר שוויצרי). הנוכחים מנסים להבין למה באגף שמקבלים בו קהל רק 12 שעות בשבוע עובדת רק עמדה אחת מתוך שלוש אבל לא נראה שזה מזיז למישהו.

לפניי בתור בחור חביב, שמנסה להיפטר מאקדחו ומתקשה בכך. "למה אתם לא מאפשרים לי למכור אותו? יש לי קונה, יש לו רישיון, אבל אתם לא מאפשרים לי לבצע את העסקה!" הפקידה לא מתרגשת ואומרת לו שהוא לא יכול למכור אקדח אם אין לו רישיון בתוקף, והרישיון שלו – פג תוקפו. הוא אומר שברור, הוא לא חידש את הרישיון כי היה בחו"ל והוא לא רוצה לחדש אותו, הרי הוא רוצה למכור את האקדח. היא מבינה אותו, אבל אומרת שהוא חייב לחדש את הרישיון ע"מ למכור. אבל הוא לא יכול לחדש, כי פג תוקפו והם מקפידים על הדברים האלה. מלכוד 22 הזה נמשך כעשר דקות, ולבסוף הוא מקבל כמה טפסים ומופנה לסניף אחר, או אגף אחר. תורי לגשת לעמדה מגיע, סוף-סוף, אני מגיש את הטפסים שלשמם באתי, מקבל חותמת ונאמר לי שיחזרו אליי בדואר, תוך חודש. בסך הכל שהיתי בעמדה כדקה.

אני יוצא משם, עומד בתור ע"מ לקבל בחזרה את האולר, חוזר לרכב ונוסע לעבודה (לפחות אין תור ביציאה מהחניון). היה פחות נורא משציפיתי (לא כולל הנסיעות, שרפתי כשעה ורבע) ועדיין אני מבין למה התמהמהתי ארבע חודשים עם הביקור הזה.

שרוני כתבה משהו על עוגה למי שיצחק על בירוקרטים. נשמה, אפשר פאי פקאן?