הרפתקאות הצב-נחש

וויסקי

O whisky, soul o’play and pranks,

Accept a bardie’s gratefu’ thanks.

(Bobbie Burns, AKA “The peasant bard of Scotland”, taken from Seagram’s Bartending Guide)

על ההולך בהרים לקחת עימו, מלבד מזון, גם שתייה. יש וההרים יספקו לו את צרכיו במים, וכך יוכל להסתפק בבקבוק קטן למילוי מפלג הררי, אך בכך לא די. משורר תהילים היטיב לומר כי "יין ישמח לבב אנוש", אך יין אינו פרקטי לנשיאה – צריך לשאת משקל רב מדי כדי להגיע לאותה שמחה נכספת, וכך על המטייל להסתפק ביין שיוכל להשיג בדרך.

אלטרנטיבה מקובלת היא נשיאת פלאסק מלא בוויסקי. העברת הפלאסק מיד ליד בבקתה שוברת מחסומים, יוצרת קשרי ידידות מיידיים, מעלה בלחיים סומק בגון האפרסק וממלאת את הגוף תחושת חמימות (כן, אני יודע, אלכוהול מרחיב את כלי הדם ובעצם תורם לאובדן חום גוף. תלבשו סוודר ותגרבו גרביים תרמיות (ע"ע)).

רוצים דוגמא? בתשעה ימים קשים בפירנאים הספיק פלאסק אחד מלא בג'יימסון להשיב לנו את נשמתנו אחרי הצלה מופלאה מברבור נוראי במצוקים והגעה לבקתה ב 20:20, עם אור אחרון; לחבר אותנו לחבורת מטיילים סקוטים בני 55-60, ללילה של שתייה ונחירות בלתי פוסקות; לקבל סיגריות, במקום אלה שאזלו, מתרמילאית אירית אדמונית; ולבסוף להתלעלע אל גרונו של מטפס הרים ספרדי גברתן בפסגת Monte Perdido. הספק מרשים, לכל הדעות!

בימים קשים אלו, עת הרוח מנשבת בהרים ומי הגשמים ממלאים כל פלג ונחל, אך הקפוצ'ון מבטל את זמנו בשוטטות בינות תקליטנים חנונים וצלמים נוירוטים, ישוב הוא אל הבקבוק, וירים כוסית לחיי ימים שהיו (ועוד ישובו).