מהבוקר מזדחלים ג'וקים אל מסך המחשב שלי. הם אולי באים כבודדים, אבל מצטברים לכמויות ניכרות, מחכים בשלשות בינות אייקונים, מסמכי וורד וקלאסים מתועדים-היטב. פה ושם קופץ חרגול, מפיץ אור מהמנורה התלויה תחת בטנו, לועג למתכנת תמים. אחת לאיזה זמן מוגבל, קופץ ליצן לשדה הראיה, כאילו מאיר את המציאות האפרפרה בצבעיו המגוונים, ובכל זאת, הגעתו תמיד גורמת לפרץ קללות בלתי נשלט. ובין כולם, לאט, בתנועה מהפנטת, מתפתל הפיתון. לשונו החרוצה מרחרחת את האוויר, עורפו האדום נוצץ באור הפלואורוסנט. מתפתל ומתפתל, סביב כסאות, בין קופסאות הקורנפלקס, ליד קירות בגוון פסטלי. לעתים יפנה לקורבן פוטנציאלי בקול מלחשש, יפתה אותו, ואז – ברגע של אי-זהירות ייכרך סביב צווארו העדין, ויוציא ממנו את החיים, או לפחות את הרצון לחיים.
חמור – תחזור כבר! גן החיות כאן משגע אותי!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
