המערבולת בקיבה רק מתגברת כשאתה פוסע לתוך האולם. כמה אנשים כבר מכינים את המשטח, מסמנים איקסים וזירות עם מסקינטייפ צבעוני על הרצפה. עשרות ילדים מבולבלים כמוך מתגודדים בקבוצות ברחבי האולם, נושאים תיקי ספורט ומדברים בקול רם, מנסים לשדר ביטחון. הלחוצים והמקדימים כבר בחדרי ההלבשה, מחליפים בגדים. ראשוני הצופים תופסים את המקומות הטובים ביותר בטריבונה, ובפינה השופטים עוברים תדריך לקראת היום. כשאתה מנסה לאמוד את היריבים הפוטנציאלים, הכל תוקף אותך מכל הכיוונים. הלבן של חליפות הגי, האדום של עניבות השופטים, הירוק של הפרקט והריח, הריח האו-כה-מוכר הזה, של עוד עשרות תחרויות בעשרות אולמות, כולם זהים. הכל מסתחרר מסביב בתאוצה הולכת וגוברת, הצבעים נמרחים והבחילה עולה בגרון. ואז הכל נעצר, והמיקוד חוזר. הקולטנים באף ננעלים על הריח הזה בפעם האחרונה, ואתה יודע, בוודאות שאין כמוה בעולם, שהיום הוא היום שלך.
העוצר תם, וחזרתי אמש לכדורסל. היעד הבא - תוכנית אימונים ל Carros del Foc. יהיה ארוך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
