זה מכבר נגמרה הנסיגה. במשך כל הזמן הזה, במרחבים העצומים האלה, בויתורים קטנים ובכשלונות מהדהדים. בטקטיקה של בלימה, בטקטיקה של נסיגה והשהיה ובטקטיקה של אדמה חרוכה. נגמרה.
גם תקופת ההיערכות נגמרה. תמה ולא נשלמה. לא נשלמה – כי לא הכל מוכן עוד למאמץ שממתין. כי מצפות חזיתות רבות, כי דרושים משאבים מגוונים, כי נעשו טעויות שעוד לא תוקנו, כי לא הוקדש מספיק זמן. ובכל זאת תמה.
הגיע הזמן לרוץ. ההכנות הרי לא תסתיימנה במלואן לעולם. העולם דינמי מדי, מכדי לאפשר מוכנות מלאה אליו. הבעיות שצצו, הבעיות שצצות, ואלה שעוד יצוצו – בהן יש לטפל תוך כדי תנועה. עכשיו הזמן לנוע, לפרוץ, לכבוש, לבנות!
זוהי אחת מאותן תקופות בהן המהות חשובה לאין ערוך מהמראה. של מותר ה"מה" מה"איך". אחת מאותן נקודות בחיים שההחלטות שיתקבלו בה ישליכו על העתיד, באופן שהוא בו זמנית אינטימי וגלובלי. ולכן מותר ורצוי להתרגש, לצעוק, לצחוק, לנחש ולהסתכן.
אתה מרגיש את הולם הדם ברקות? את התרחבות הנחיריים? את הברק בעיניים?
הנה זה מתחיל.
הזמן שלך.
עכשיו
בבלוג זה
בכל הבלוגים
