הרפתקאות הצב-נחש

אתה חושב שראית כבר הכל, או יותר נכון, שלא יכול לכאוב לך יותר ממה שכאב, אחרי הפציעה, אחרי הסדיסט הדפוק במיון, שניסה להחזיר לך את העצם למקום בלי הרדמה

אחרי האבחון הלקוי, אחרי הניתוח הראשון, הכושל, ואחרי הניתוח השני

ואז, ביום אביב משגע, אתה מתייצב בפתח מכון פיזיותרפיה. וממה יש לפחד? במשך 3 חודשי החלמה ראשונים כבר התחלת טיפול אצל פיזיותרפיסטית אנגלוסקסית קטנה ומתוקה בשם אן, וכשסיימת אצלה, היא חיבקה אותך ואמרה לך שהתקדמת יפה מאוד. אתה נכנס פנימה ואומר שיש לך תור לאיוון.שמעת שהוא "ממש נשמה טובה", ואתה יודע שהוא כותב שירה לעיתון מקומי, שירה נאיבית על יופי הטבע וחדוות האהבה. תורך מגיע ואתה נכנס לחדר הטיפולים. בפנים מקדמים אותך פוסטרים של פרחים ונוף, ריח רענן (שלא מזכיר במאום את הליזול מאורתופדית א') ואיש חייכן, כבן 50, בעל קול נעים ומתנגן.

שתי דקות אח"כ אתה בעולם של כאב וייסורים, נאנח ונאנק, נושך את השפתיים. "15 מעלות באולנר ופחות מ 10 ברדיאל" הוא אומר, בקולו הווקאלי. "לא טוב, לא טוב. אבל אתה תשתפר. אל תדאג, אתה תשתפר". עשרים דקות אח"כ אתה בוכה. בוכה! כמו ילדה קטנה שמת לה האוגר, ממש לא כמו קצין צה"ל בוגר יחידה מובחרת. אבל הוא לא מוותר. לוחץ ומושך, מותח ומפוקק. "איפה עברת פיזיותרפיה קודם?" הוא שואל, בקול פעמונים ועיניים בורקות. "אף אחד לא מכאיב כמו איוון האיום, נכון?"

בסוף 45 דקות של טיפול הוא משחרר אותך, לא לפני שהוא מבטיח שמהטיפול הבא לא תשתחרר כל כך בקלות לפני תום השעה המוקצבת לך. אתה מוחה את הדמעות ונשבע, בלב, שיותר זה לא יקרה.

אחרית דבר