הרפתקאות הצב-נחש

תמיד ראיתי את עצמי כצעיר. בכל גיל, בכל מצב. מאידך, גיל 30 תמיד נראה לי גיל מאוד מבוגר, אם לא על סף הזקנה. אנשים בני 30 נראו לי רציניים, מיושבים בדעתם, ממש "גדולים". אבל כשהגעתי בעצמי לגיל הזה, לא יישבתי את הדיסוננס. הם - בשלהם ואני – בשלי. וכך התנהלו להם החיים על מי-מנוחות, עד לשבוע שעבר.

בשובי הביתה מהעבודה, בצבצו מהתיבה מספר דברי-דואר. כמה פרסומי ג'אנק (לפח בכניסה), שני מכתבים מהבנק, חשבון סלולארי ודו"ח רבעוני מקופת החולים שלי. פתחתי את האחרון ונדהמתי מהסכומים - יותר מפי 2 מהחשבון האחרון. גם בניכוי 36 ₪ של ביקור במוקד החירום האורתופדי וצילום רנטגן לקרסול עדיין נותר סכום חודשי אדיר מימדים (משהו כמו 54 ₪). בהיתי במסמך בחוסר אמון, מנסה להבין על מי עליי לצעוק כדי לקבל את הכסף בחזרה. בחיפושיי אחרי הסברים הפכתי את המסמך ושם הם היו: תעריפי הקופה, מסודרים בטבלה קלה להבנה. בשורה הראשונה הביטו בי התעריפים המוכרים והזולים, ושורה מתחתיהם גיחכו אליי תעריפיי החדשים, כשהתווית "גילאי 30-39" צמודה לימינם. זהו? זה הסוף? הגוף שאמון על בריאותי רואה אותי אחרת? כשייך לקבוצת סיכון מוגבר (ונניח את המוקד האורתופדי בצד לרגע)? ביליתי את יתרת הערב מדוכדך ושקט, תוהה אם עליי לצפות בעמנואל הלפרין בערוץ הראשון.

בעקבות תקרית זו התחילו להתרבות הסימנים שהחיים אינם כתמול שלשום. גילי הזמין אותנו לקפוץ לכרסם עוגת גבינה שהכין במוצ"ש, ותגובתי המיידית הייתה "עכשיו? נראה לך? שנבוא לת"א? ואיפה נחנה?". בשיחה עם מטקו, בין משחק כדורסל אחד למשנהו, הסכמנו כי "אין מנוס, חייבים להתלכלך קצת בפוליטיקה שמקום העבודה, אחרת אתה נהפך ללא-רלוונטי". וכשיצאתי לבירה עם ענרסקי (עוד חניך שלי לשעבר, כמו אבימה), גיליתי שהוא כבר עבר את גיל 24, נמצא בשנת הלימודים השניה שלו באוניברסיטה וגר עם חברתו לחיים! חניך שלי! מאלה שנהגתי להתייחס אליהם כ"ילדים" עד לא מזמן.

ואני תוהה: מה יהיה הסוף? קפוצ'ון מיושב בדעתו? שיודע מה הוא רוצה לעשות כשיהיה גדול, חס וחלילה? שמשלם משכנתא?