סע לשם, שלם 16 ₪ בחניון בחוץ והיכנס לבנין. המתן למעלית, קומה 6, ימינה, שמאלה ושוב ימינה, לחדר 5. שב איתה, או עמוד לידה. הבט בה כשהיא ישנה שנת סמים ומשככי כאבים, וכשתפוג השפעתם לטף את היד שטופת הדם, תוצאת ניסיונות כושלים להחדיר עירוי, או את השיער האפור, שהיה תמיד רך ומטופח ועתה הוא יבש ונוקשה.
דבר אליה. לחש לה באוזן, הזכר לה שאתה שם. ספר לה דברים משמחים, על ההכנות לחתונה, על תוכניות לאחרי, על ירח דבש מתגבש. ספר לה על הדמו המסובך שהרמת, שאולי יעזור להביא את שיתוף הפעולה הנכסף עם חברת הענק ההיא. על הטיול בשבת שעברה, על מזג האוויר, על הים הנשקף מהחלון. דבר אליה, ואולי תזכה להבעת הכרה. אולי אפילו לחצי-חיוך. דבר אליה, אם תוכל.
ובסוף – רד למטה, חזור לאוטו, צא מהחניון, וסע הביתה, בתנועת הליל המדלדלת, כאילו כל שדי הגיהינום רודפים אחריך. עלה לדירה, הדלק את הדוד ולמקלחת. ולהסתבן טוב-טוב, כי הריח, הריח. הריח הזה.
אני חושב שאנחנו, בני האדם, כמין, עוד לא פיתחנו מנגנונים להתמודד עם זה. מנגנונים רגשיים, נפשיים, חברתיים. לפני עשרת אלפים שנה היית מגיע לגיל שלושים, והיית הכי זקן בלהקה, אז הנמר ביער היה תופס אותך. לפני אלף שנה היית מגיע לגיל ארבעים, כבר לא היית מספיק זריז, ואולי הראייה לא הייתה כבר כל-כך טובה, המחרשה היתה נופלת לך על הרגל, הרגל היתה מזדהמת, אחרי שבוע היה לך אלח-דם ואחרי עוד שלושה ימים זה היה נגמר. לפני מאה שנה היית מגיע לגיל שישים, חוטף שפעת, משתעל כמה שבועות וזהו. אבל היום – היום יוציאו לך את הנשמה, עם אנטיביוטיקה וזונדה וטוּבּוּס ונקזים, ובמקרה הרע במשך שבועות, או חודשים, או שנים! תשכב בחדר מסריח ומלוכלך, בבניין מוזנח, לא ממש חי אבל לא מת, מין ישות ביולוגית לא מוגדרת ולפעמים לא יותר מזה. עם מבקרים ומלווים, שלא יודעים מה לעשות, ולא יודעים איך להתמודד. לאבל יש מנגנונים, יש בכי, יש הלוויה, יש שבעה. יש חברים שמנחמים, יש מילים שצריכות להיאמר ויש טקסים שצריכים לעבור.
אבל לזה? מה יש נגד זה? מה יש בשביל זה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
