הרפתקאות הצב-נחש

הימים ימי האושר והחלום של קיץ 2000. אלפי סטארטאפיסטים בראשית שנות העשרים שלהם, עם משכורותיהם החמש-ספרתיות ומזדותיהם החכורות, סותמים בהמוניהם את רחובות הרצליה פיתוח (AKA The Silicon Vadi) ובפרט את מסעדות רח' משכית וגרורותיו. שכן, בינות לעשרות אלפי האופציות חסרות הערך שכל עובד קיבל, המסאז'יסט הדו שבועי והנסיעה השנתית לחופשה באנטליה ע"ח קרנות הון הסיכון למיניהן, נותרה הטבה אחת שווה באמת: ארוחת הצהריים. בכל יום, בין השעות שתים-עשרה ושתיים וחצי היינו זוחלים החוצה מקיוביקינו ומשרדינו הפלואורסנטים, אל הרחובות שטופי השמש והביוב המפכה בעליזות, ופושטים כארבה על עשרות המסעדות הפרושות במתחם.

באחד מאותם ימי תום, התייצבנו בפתח המסעדה האיטלקית החביבה עלינו. הארוחה באותה מסעדה תמיד הייתה ברגשות מעורבים; מחד – היה האוכל שם טוב באמת, ללא ספק שווה את 30 הש"ח של תלוש הסיבוס הירקרק, ומאידך, המסעדה נשלטה ע"י דמותה האימתנית של המלצרית רוזה. אותה רוזה, 175 ס"מ של שרירים ואימה היתה יורה מפיה את התפריט היומי, וממתינה לא יותר מעשר שניות, בידיים משולבות, להזמנה שתינתן, תוך שהיא נועצת בסועדים האומללים מבטים מזרי אימה. אוי לסועד שהעז לשאול "למה אין היום פטוצ'יני אלפרדו", או "לא שמעתי איזה רביולי יש, את יכולה לחזור?".

באותו יום שטוף שמש לא העיד דבר על התקרית הממשמשת ובאה. הליך ההזמנה הסתיים במהירות ראויה לציון, ולא עברו עשר דקות, והמנות החלו להגיע לשולחן. ואז החליט המיקסטר שחייו התנהלו ללא ריגושים מספיקים במשך 26 שנה. "סליחה, זה לא מה שהזמנתי". בכל המסעדה נעצרו מזלגות בדרכם לפיות, ואחראי המשמרת התכופף מתחת לדלפקו, בעוד רוזה מסתובבת אל עבר המתכנת הגוץ והמאדים. "יש בעיה?" שאלה בטון המבהיר, מעבר לכל ספק, כי מומלץ מאוד שלא תהיה לו בעיה, אחרת באמת תהיה לו בעיה. במקום להבין את הרמז, מיקסטר הסתכל הישר אל עיניה ואמר "הזמנתי פיצה עם פפרוני, וזו פיצה עם סלמי", בעוד שכניו לשולחן מתרחקים ממנו בגרירת כסאות. רוזה נחרה בביטול, "אצלנו זה אותו דבר, פפרוני וסלמי", אבל מיקסטר בשלו "הזמנתי פפרוני וקיבלתי סלמי. אני רוצה שתקחי את הפיצה הזו, ותביאי לי את מה שהזמנתי".

לנגד עינינו המשתאות הרימה רוזה את המגש, בעודה אומרת "אני לוקחת את הפיצה-סלמי שלך מכאן". היא הסיטה אותו הצידה, והוסיפה "אצלנו סלמי ופפרוני הם אותו הדבר", ובאומרה "אני מביאה לך פיצה עם פפרוני", הנחיתה את מגש הפיצה בתנופה על השולחן, מול מיקסטר, מקפיצה צלחות ושופכת את קנקן המים. מיקסטר, כולנו ובעצם כל יושבי המסעדה הורידו את עיניהם בחזרה לצלחותיהם, והאוירה במסעדה דמתה לזו באוהל חדר האוכל בטירונות ב"אדם", בעוד רוזה פוסעת, עטורת נצחון, בחזרה למטבח.

אחרית דבר

ב 31 בדצמבר 2000 קיבלנו את מכתבי הפיטורין. אחרי 7 מיליון דולר שהתאדו להם (לאיפה?) החליטה הפרה החולבת לא לתת יותר. מיקסטר עזב חצי שנה לפני כן, והיום הוא מנהל פיתוח של סטארטאפ צעיר השוכן בקיבוץ במרכז הארץ (ומושך אוכל בקונטיינרים מחדר האוכל). הוא קיבל מהעבודה רכב אדום, עם גג נפתח, המספק לו ריגושים די-צרכו. כחודשיים לאחר האינצידנט המתואר כאן, התברר לנו שרוזה היא אלופת ישראל בהדיפת כדור ברזל. לא חזרתי מאז למסעדה.