הימים עמוסים אירועים עד להתפקע. המון מה לעשות בעבודה (הכבר לא חדשה), וזה טוב. מצליח (איך?) לקום בשש וחצי וללכת למכון הכושר. הולך בהרים פעם בשבועיים (טוב, שבועיים-שלושה). לוגם שיכר עם החבר'ה. ובשבוע הבא – לובש מדי ב', רץ על הגבעות וצועק "אש אש", בדרך לעוד ארבעה שבועות של נופש בנוף הבראשית של הרי יהודה. ולא נשכח את הלב שקפא, והפשיר. השומר בחניון אומר לי "בוקר טוב" ונענה ב"בוקר אור", עם חיוך. המזכירה שואלת לשלומי ומקבלת "מצוין", אבל אחד מכל הלב.
אבל לא שכחתי את השפל. זכרו חי וקיים, כאילו רק אתמול היה פה (ובאמת רק אתמול היה פה). אני זוכר כמה נמוך הייתי, כמה היה קשה להרדם בלילה, וכמה קשה היה לקום בבוקר. ובעיקר אני זוכר איך עזרתם לי. בדברים הקטנים, שהם כל כך גדולים. באוזן קשבת. במילה. בכוס קפה וסיגריה. בזמן וסבלנות. הייתם אתי כשהייתי צריך ועזבתם אותי כשהייתי צריך. נתתם לי לבוא כרצוני וללכת כרצוני. כי אנחנו חברים. רק זה. לא גיליתי דבר חדש עליכם. גיליתי דבר ישן, שידעתי זה מכבר.
שלשום ראיתי אותך, מקבלת מקלחת קרה של מציאות, רועדת בליל חורף קר. והייתי שם, ויכולתי לשלוח יד. ושלחתי. פתחתי דלת, ונתתי קפה וסיגריה. ואוזן. כל כך מעט. אבל שמחתי, שהייתי שם, שיכולתי לתת, שעשיתי את שלי לאיזון הקארמה.
אתמול ראיתי אותך, מקבל סטירה. מבט תדהמה בעיניים, אגרוף קמוץ לוחץ על הלב, הדם זורם בקושי. והייתי שם. להקשיב ולדבר, למזוג ויסקי זהוב לכוסות, להביא DVD מהמכונה. העצב, העצב הזה. והשמחה הקטנה (שבודאי מתגמדת ליד העצב הזה) שיכולתי לעשות משהו, מעט, לקחת ולו קצת ממשאך אל כתפי, או לפחות לתמוך בכתפך.
גם היום אני פה, אתם יודעים. וגם מחר אהיה, אם רק תצטרכו.
הנפיל מדווח מהשטח
"הכאוס ניצח. אף צד לא השיג את מטרתו."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
