הרפתקאות הצב-נחש

לפני שלושה שבועות, ארוחת צהריים, אני מספר כמה קשה לגייס אנשים, וגם כמה אנקדוטות אודות קורות חיים. זה נשמע לי רעיון מצוין לפוסט, אז אני כותב אותו.

יומיים אחר כך אני מקבל את זה.

שלושה ימים אח"כ, במשרד. אני יושב וחובט במקלדת, כל הווייתי אומרת שביזות-יום-א' קלה-עד-מתונה (והים יהיה נוח). לחדר פוסע בצעדי ענק א' מה QA, מבט ממזרי (מהרגיל) שפוך על פניו.

א': יש לי בעיה עם ריצת הלילה. וגם באתי להגיד שלום לקפוצ'ון.
אני: ?!?!?!?!
א': יום חמישי בערב, אני מספר לאשתי קצת סיפורים על קורות חיים שסיפר מישהו מהעבודה והיא אומרת לי שהיא כבר מכירה את הסיפור! מהבלוג של קפוצ'ון! אהה!
אני: (מעיף מבטים נואשים לכל הכיוונים, נושא עיניי אל ההרים מאין יבוא עזרי. מוודא שחוץ מהחמור אין אף אחד בחדר, ושאף אחד מבחוץ לא שמע כלום, ממלמל משהו ובורח)

למחרת, זה.

לפני שבוע, במשרד:

א': אשתי ממש מצטערת, אבל היא לא תוכל לבוא לחתונה שלך. גם אני לא אוכל, יש לנו איזה אירוע.
אני: דווקא חבל, היה יכול להיות נחמד.
נ' (משוכני החדר): ?!?!?!?!
אני: (ממלמל משהו ובורח).

זו לא הפעם הראשונה בה עושים לי אאוטינג, אבל אני חושב שזו הפעם הראשונה שזה קורה בעבודה. אני מניח שזה היה בלתי נמנע, בסופו של דבר, ועדיין כשזה קרה הרגשתי כמו אגרוף בבטן. גם כשאני פוגש לראשונה דמויות מהבלוגיצה אני נוטה להיות מעט עצור ומסוייג בתגובתי (אני בטוח שיש כאן יותר מקורא אחד שמהנהן עכשיו לעצמו). אריקון כתב פעם (נראה לכם שאני אחפש את הפוסט המדויק בין מאות ואלפי הפוסטים שלו? השתגעתם?) על אמצעי זהירות דרקוניים כדי שלא יגלו אותך, כגון השמטת כל סימני זיהוי, מחיקת קוקיז שיטתית והימנעות מכתיבה בגוף ראשון, אבל באופן אישי לא רציתי ללכת לכזו קיצוניות. כמו לוליין מתחיל, אני מנסה ללכת על הקו הדק שבין הימנעות מחשיפה לכתיבה אוטוביוגרפית. ובדרך-כלל גם היה נדמה לי שאני מצליח.

אז ביליו יקירתי – לא הייתי אדיש, רק קצת המום. ובפעם הבאה שאת שולפת שפן כזה מכובעך, אנא תדרכי את בעלך היקר (והתותח!) לוודא דיסקרטיות, לפני שהוא מתנפל על בלוגר תמים (איך זה בתור תגובה ציונית הולמת?).