הרפתקאות הצב-נחש

כנגד שלושה מילואימניקים דיברה מש"קית הקליעה: עייף, רעב וחרמן.

עייף

המילואימניק תמיד עייף. רק תן לו להניח את ראשו על משטח (אופקי, אנכי, אלכסוני או משונן) וכבר עיניו נעצמות, שריריו המשורגים מתרפים ונשימותיו הופכות רדודות וקצובות. ראיתי דוגמאות רבות לתופעה זו, ראיתי שינה תוך כדי שיעור, תוך כדי נסיעה בטלטולית ותוך כדי תרגיל חי"ר. אבל מי שלא ראה את סמ"ר (מיל.) שמש ישן בין כדור לכדור במטווח 250 מ', ועדיין מכניס 10 מ-10 בעיגול הפנימי, לא ראה את השינה המילואימניקית מתעלית לדרגת אמנות.

רעב

למרות הנטייה הטבעית של המילואימניק (הייתי מקדיש לה סעיף אבל זה היה הורס את הכותרת) לקטר, דווקא על האוכל אין לי טענות. צה"ל הפנים שהצבא הולך על קיבתו, והאוכל המוגש לחיילי המילואים עולה ברמתו על האוכל המוגש בחלק מקפיטריות ההייטק (מה שלא בא להחמיא לאחרונות). תוסיפו לזה את העובדה שמרגע לבישת המדים הירוקים אתה נתקף ברעב בלתי פוסק, ותקבלו בולמוס זלילה דומה לזה של הגרגרן ב"Seven". אז ביומו האחרון של האימון שלפני, אחרי ארוחת ערב ועוד פיצה בשק"ל (השק"ם מת, יחי השק"ל החדש), החלטנו שמגיע לנו אפטר. עלינו אל עיר הקודש, אספנו את החמור והתיישבנו על הבר ב"צ'אקרה". טבעות הפילה היו נהדרות וכך גם פרוסות הטונה האדומה, אבל בעיקר חיממה את הלב תגובת אנשי המקום למראה המדים. קיבלנו מגש אנטיפסטי שלא הזמנו, ועם החשבון הגיעה גם עוגת תפוחים בגלידה, על חשבון הבית. תקנו אותי אם אני טועה, אבל בתל אביב זה לא היה קורה.

חרמן

שוכבים בין הכלניות, בין תרגיל למשנהו, ובוהים בעיתון, בחלקים שמעולם לא ידעתי שקיימים מחוץ למילואים. פה דוגמגישה, שם כוכבנית-לשעה, וכולן מרתקות אותנו. הברמן השווה מעיף מבט בתמונה של הבנות של צביקה, ומייד הוגה מונח שילווה אותנו לפחות עד סוף הקו: פיק-סנדוויץ'. נסו ותיהנו.

ועוד משהו

אז כן, חזרתי לחופש לכמה ימים. ורק הגיג מילואים אחרון, לפני החזרה לחיי היומיום (שלפני החזרה למילואים): איך זה שעל כל קיטבג בצה"ל כתוב במרקר כחול "סטולר"?