הרפתקאות הצב-נחש

יש לי דווקא הרבה מה לכתוב – דברים שצברתי, דברים שצצו, דברים שקרו לי וגם איך חיי הנישואין מיטיבים עמי. אבל איך אפשר לחזור לשנינויות הרגילות, לאירוניה הדקה, לקטעים והצחוקים לאור האירועים? האם נכון להתעלם מהמלחמה שאנו שרויים בה ולכתוב על פכים קטנים ביום-יום של קפוצ'ון, כשמסביב יהום הסער? עזבו "נכון", האם אני יכול?

האם אני יכול לכתוב כרגיל, דווקא אחרי שסיימתי שירות מילואים ופשטתי מדים ביום רביעי? ואולי עדיף שאכתוב איך כל מה שקורה גורם לי, לפרט ששמו קפוצ'ון, להרגיש? או על מלחמה מהסוג החדש, חלקית וכוללת בו-זמנית? בה אתה יכול לשחק תפקיד של חייל סדיר, או טייס מילואים מגויס, או קצין סיור (מיל.), משתזף בחוף ימה של תל אביב בעוד הקטיושות מתקרבות לבית הוריך בצפון?

או שעדיף לכתוב כללי, בגדול, להוכיח בשער, לכתוב על שוטי ה"שלום עכשיו, מלחמה אחר-כך" של ישראל 2000? או של מינכן 1938? על החכמולוגים שאף פעם לא לומדים? על שש שנות הזנחה ואשליה, על כרוניקה של מוות ידוע מראש? על חוסר הפופולאריות שבלצעוק בגרון ניחר, ולהיתקל בבוז, משל היית הילד שצעק "זאב, זאב"?

אני לא יודע.