הרפתקאות הצב-נחש

יש ילדים שהכל קורה להם, במובן של פציעות ופגיעות גופניות. ילדים שתמיד תראה אותם עם ברך מדממת, או שן שבורה, או איזו תחבושת חדשה או גבס. החמור היה כזה, ואז הוא עבר את גיל 16 וזה עבר לו. אני הייתי ילד מסודר יותר, ובדרך כלל פחות פגוע, ואז עברתי את גיל 16 ונהייתי כזה. שברים, פריקות ושאר מרעין-בישין. לזכותי ייאמר רק שלא נהגתי לחזור על אותה פציעה פעמיים, אלא להיות מקורי בדרך כלל.

מקורי 1

בוקר, שוב קם מאוחר מדי, ועושה הכל מהר. מתלבש ומצחצח שיניים ביחד, אורז תיק ומרים את הביטטורנט בו זמנית, מה הפלא שצץ במוחי הרעיון לבלוע כדור עם שאריות החלב מהקורנפלקס, במקום למלא כוס במים? שלוש שניות אחר כך, אני מוטל על הרצפה, פניי מכחילים בעוד כמה תריסרי פתיתי תירס מוקצפים חוסמים את דרכי הנשימה שלי. פרט לכל מגוון הקללות הרוסיות שאני מכיר, עוברת במוחי רק מחשבה אחת: זה מה שיהיה כתוב על המצבה שלך, אידיוט? "פ"נ קפוצ'ון, נחנק מקורנפלקס, השם ייקום דמו"? אחרי היימליך עצמי והטלת שלולית חלב על השטיח ניצלו חיי בנס.

מקורי 2

לפנות ערב, קבר בן גוריון. קפה לפני השקיעה בדרך למכתש רמון. למישהו (עד היום לא הצלחתי לברר מי. אבל יש לי חשודים) עפה שקית ברוח. אני, שומר טבע מיליטנטי שכמוני, עוזב את הבנזיניה ורץ אחרי השקית כאיילה שלוחה. אחרי מרדף קצר היא בידי. חוזר בריצה (שלא יגלוש הקפה) עד שחבטה אדירה מזעזעת את עולמי.(שוב) אני מוטל על הרצפה, משפריץ דם משלושה מקומות בגולגולת ומקלל בטירוף. מסתבר שכאשר רצתי אחרי השקית, רצתי בשפיפה, מתחת לענפיו של עץ. בחזור כמובן שלא רצתי בשפיפה (איך לא ראיתי את העץ? לשאלה הבאה). ביקור קצר ב"סורוקה" ואני זוכה לכך שישדכו לי את הגולגולת עם שדכן רפואי מגניב (ועדיף על תפרים).

מקורי 3

לילה, מילואים, כביש המערכת. צריך לאפס את הקשתות לפני שיוכלו לעבוד כהלכה ולצורך כך הומצא הנוהל הידוע כ"נוהל נמרץ". נוסעים לנקודה קבועה מראש ונותנים לקשת לזהות אותך. נוסעים 5 מ' קדימה ו 5 מ' אחורה עד שהקשת ננעלת על התנועה. מטלטלים את האנטנה במרץ מספר פעמים. ולבסוף פורקים מהרכב והולכים ברגל 5 מ' קדימה ואחורה. פשוט למדיי. הנוהל מתבצע כהלכתו, ואפשר להמשיך לנסוע, אבל האנטנה השתחררה מהתפס העליון שמקבע אותה. אני לא מצליח להכניס אותה בחזרה לתפס מלמטה, אבל בחלק העליון של הסופ"שית יש מין מתח שאפשר להיתלות עליו ואז אני בטוח שאצליח להחזיר אותה למקום. קופץ למעלה ונאחז – ומוצא את עצמי (נכון מאוד) מוטל על הרצפה, אוחז את כף ידי החרוכה. ססססאמממק! מי שם שם את האגזוז? (זה דווקא פריט הגיוני אחד בצבא שהוא, בד"כ, מסכת של חוסר היגיון צרוף. הרימו את האגזוז כדי שלא לעשן את איש הצוות האחורי) וכך זכיתי ביד חבושה, פטור של 24 שעות מסיורים (ובמקום זה התפקיד הנחשק של נהג ג'יפ חפ"ק) ובכינוי "האגזוזן".

מקורי 4

למחרת, צהריים. סיימנו לאכול, ואני מדליק את הסיגריה שאחרי (מותר במילואים!) ומחזיר את המצית לכיס הדגמ"ח. ריח מוזר עולה באפי. מה שמו לי בסיגריה? הממממ. עוד שאכטה אבל אז מתגבר החום ביד ימין. מבט מהיר למטה מבהיר את הסיבה לכך: התחבושות עולות באש. נו טוב, לפחות בזו הפעם לא הוטלתי אל הרצפה.